היסטוריה פוליטית של זמננו: יפן במחצית הראשונה של המאה ה-20
יפן אוטוריטרית עד 1946, ומאז דמוקרטית.
הכיבושים היפנים במפה – נראים מצומצמים. אך מה שמצטרף לכך – השליטה באוקיאנוס השקט. שלטו בו למעשה, וזה הסיפור. עניין התפשטותה היה עניין לדיון מתמיד במערכת היפנית מאז רסטורציות מייג'י ועד למלחמת העולם השנייה. יפן יכלה לעשות כל מיני דברים אחרים, והחליטה דווקא בדרך האימפריאלית.
בר אפשר לראות שיש בכך בעייה – בעייה של פיזור, והאם ליפן יש מספיק כוח כלכלי, ידע כוח אדם וכו' – עדי להגן על הפיזור הזה, בעיקר מפני ארה"ב שלא רצתה בכך.
רסטורציית מייג'י (שלמעשה נמשכה אחרי מייג'י) הביאה ליפן מוסדות פוליטיים מערביים, שכללו בחירות, מפלגות, פרלמנט (אומנם אוטוריטארי) – אך בכל זאת רמות גדולות והולכות של ייצוג, עד שב-25 כול הגברים מצביעים. יחסית מהר מאוד הגיעו לעקרונות דמוקרטיים מערביים. אך כאן יש לשים שאלה על מושג הליברליזם – אין ממש תכנים ליברליים. מפרסמים רק לפי הצנזורה. יש אומנם תיעוש אדיר והכלכלה היפנית גדלה פי שניים תוך עשור – אך זאת תוך כדי שליטה אוטוריטארית מלמעלה – פוליטית, צבאית, חברתית וכלכלית. החברה לובשת בגדים מערביים, על גוף מדיאבלי-קורפורטיבי, כמו שהיה תחת שלטון השוגון.
ביפן יש את האלמנט הדתי – השינטו, שמאורגן כך שאליטה מסוימת מחליטה להחיות מערכת דת פגאנית (מהסוג הלא מפותח בעליל), אך בתוך המערכת מציבים את הדמות של הקיסר, שהוא נחשב לאל. כלומר המערכת הפוליטית היפנית היא טכנית תיאוקרטיה. אי אפשר להתווכח עם אל, אי אפשר לדבר איתו, וסביב כך המערכת מתארגנת.
מי שבסופו של דבר מנהל את המדינה הוא מי שיש לו את הכוח ביד (הקיסר עונה באלגוריות). הכוח עבר בסופו של דבר לאנשי תהליך הרסטורציה, שעשו מהלך מודרני מאוד מתוחכם – ביטלו את מעמד הסמוראים, כי הם מבינים כשכדי לנצח את המעצמות המודרניות צריך גיוס כללי. עושים תהליך מודרניזציה של צבא המוני, ומערכת חינוך מודרניים, שבידי שלטון מרכזי מאורגן הם אמצעי סוציאליזציה מאוד חזקים.
הכלכלה נשארת בידי הבארונים, ואינה כלכלה פרטית קפיטליסטית. הכל שייך לראשי האיזורים.
איך עובדים עם מערכת חינוך ומערכת צבאית מודרניות? יוצקים תכנים שמשרתים את המטרות – וזאת השינטו , כדת לאומית, שמשרתת את הדרך ההפוכה לדרך של השוגון – לא יפן סגורה. ברסטורציית מייג'י היפנים התחילו לצאת ולתת להיכנס. מהגרים בעיקר להוואי וארה"ב.
ארה"ב כבר בסוף המאה ה-19 מגבילה הגבלות חמורות על הגירה יפנית, כנראה ממניעים גזעניים.
בתוך יפן, הגיבוש של המוסדות המודרניים – אם מסתכלים מבחוץ באופן שטחי, נראה כדומה למערב. יש יותר תעשייה, חינוך לכלל האכולוסייה שלומדת קרוא וכתוב. כל זאת לצרכי הגיוס ההמוני לצרכי המדינה. אך יחד עם הקרוא וכתוב מלמדים את דרכי הלאומיות המודרנית, דרך השינטו. ברגע שמשתמשים בדת, לא ניתן לערער על כך. לא פוליטיקה רגילה שבה מצביעים למה שרוצים. אם הקיסר הוא האל – אין ויכוח. השינטו נשלט מתחילת המאה ה-20 על ידי משרד הפנים היפני. לדוגמא, פותח את כל המקדשים כי יודע שיש בכך ערך לאומי. המסר שעובר הוא שהאזרח נולד כדי לשרת את מדינתו, את קיסרו, ואת הדרך האימפריאלית היפנית.
הצבא המודרני
ברגע שנטלו מהסמוראי את הסמכויות ומקור פרנסתם, הם נספגו בצבא המודרני, והפכו בחלקם הגדול לקצונה, או למאמני ההמונים.
הביאו לצבא משהו שטוענים שקיים המון שנים – הבושידו. פרוטוקול התנהגות של כבוד. משהו היררכי מאוד, שבא לשרת את הקיסר והמדינה, ושיוצר קשיחות ואי יכולת התניידות חברתית. תהיה צנוע, ותעשה כמיטב יכולתך בתחנה שנולדת לה בחיים. צריך לכבד את ההורים, האבוד הקדומים וכו'. מעל לכל, צריך לכבד את הקיסר, ולהיות מוכן לתת את חייך למענו ולמן המולדת.
התיאורטיקן הגדול של הבושידו חי במאה ה-20. אומרים שהיה כן קיים, אך במעין מנזרים, כתות. לאט לאט חלחל כדי להיות קוד הכבוד של הסמוראים, והם העבירו אותו דרך הצבא לחברה היפנית בכלל. השתמשו בכך ככלי לסוציאליזציה.
שינטו+בושידו – שני מוסדות הסוציאליזציה הגדולים של החברה היפנית, שניהם בעלי אותו המסר.
תנועת פועלים? ייצוג? מדוע אין דמוקרטיה יפנית
חברה מתועשת- איך לא נוצרה תנועת פועלים? כמו כן, איך זה שהיה ייצוג אך לא היו כלל חיים פוליטיים תוססים?
לגבי העיתונות – הייתה צנזורה. יש מפלגה קומוניסטית למשל, אך היא מחוץ לחוק. המשטרה עושה זאת. היא נעזרת במאפיה היפנית (היאקוזה), ש"מטפלת" בקומוניסטים ובאיגודים המקצועיים. ישנה חקיקת חירום, במקביל לחקיקה הדמוקרטית. מפעילים אותה כנגד כל מי שמתנגד למשטר.
זוהי דמוקרטיה מאוד אוטוריטארית בתכניה.
אחרי מות מייג'י- 1912 – טייזו'. נחשבת לתקופה הדמוקרטית ביפן. כך היא התנהלה: כל הזמן ניתן לצבא יותר תקציבים ויותר כוח פוליטי. איך היה להם כוח פוליטי רב? מבנה המשרדים של הצבא אינם פוליטיקאים ששולטים על הכוחות המזוינים, אלא גנרלים שבאים לממשלה להגן על האינטרסים של הצבא, ועושים זאת בהצלחה. עד כדי כך, שבגלל שקיימת הדרך האימפריאלית היפנית, שאינה משהו שאפשר להגשים בדרכי שכנוע (אי אפשר לשכנע את הסינים להצטרף ליפן; את מעצמות המערב לעזוב את מדינות החסות שלהן ולמסור אותן ליפן – המערב לא מצליח להבין את יפן, ולהפך) – השילוב של כל הדברים הללו עובר כמכונה שהולכת וטוחנת את הדמוקרטיה היפנית לאט אך בטוח.
בשנות ה-20 – כל הזמן ניסיונות של הפוליטיקאים להגביל את הצבא. להגביל את התקציבים, והעוצמה הפוליטית שלהם. הצבא מנצח לבסוף. כל פעם שרה"מ רוצה להגביל את הצבא, רוצחים אותו. במקביל למערכת הייצוגית הדמוקרטית, ישנן אגודות סתר, לאומניות קיצוניות ביותר ("הדרקון השחור"), שמורכבות מקצינים שמרגישים שהמערכת הפוליטית מפריעה.
מי שמבצע אלימות פוליטית הם תמיד הימין. הם מתנהגים במערכת התיאוקרטית בתוך מעין מערכת של עקיפת החוק – עוקפים את החוקה, יש להם מערכת חוקית נפרדת של נאמנות לקיסר, ללאום וכו'. שם אין התלבטויות, מצדיק רציחת רה"מ.
דוגמאות:
צ'פלין צריך לבוא לביקור ביפן. כת של קצינים צעירים הולכים להרוג את רה"מ יחד עם צ'פלין, כי רואים בארה"ב אויב ומייצג הקפיטליזם. רצחו לבסוף את רה"מ.
דוגמא שנייה, למערכת החוקים הלא פורמלית המקבילה: רוצחים ראש ממשלה ב-1932 (מושגים). שולחים מייד פטיציה שחתומה בדם, כי מערכת הערכים הלאומית היא הדם היפני והגבורה היפנית, ולכן אלה שרצחו את רה"מ לא צריכים כלל לעמוד לדין – זה כלל לא שייך להיררכיה האמיתית ולחוק האמיתי. שולחים זאת לראש הממשלה הבא ומבקשים ממנו לשחרר את הרוצחים. הוא לא משתכנע.
כלומר, יש בעיה אמיתית של שתי מערכות: חוקים פורמליים לפיהם המדינה אמורה להתנהג, ומצד שני – מערכת מסורתית (שאולי הומצאה, או שהבושידו שינה את תפקידו ממשהו שולי למשהו מרכזי בחברה). שתי המערכות מתנגשות והמערכת הפורמלית-דמוקרטית הולכת ומאבדת מתוקפה.
ב-1931 הקצינים היפנים במנצו'ריה מחליטים שיפן צריכה לשאול את מנצ'וריה, בלי לשאול את הממשלה, ומפוצצים את ה-warlord המקומי. מקימים את מנצ'וקו, מדינת החסות.
מה קורה לדמוקרטיה הייצוגית, לפרלמנט שלא היה מעוניין בכך? נגררים אחרי זה. ב-33 הפרלמנט היפני כמעט לא פועל. ב-38 כבר סגרו אותו לגמרי.
מדוע יפן אימפריאליסטית?
השאלה אינה השליטה ביפן. ליפן ישנה בעיה: 60 מליון תושבים. אומנם תעשייתית, ושורדת את המשבר הכלכלי הרבה יותר טוב מאירופה – כי יש קורפורטיביות ושליטה מרכזית של הממשלה. יש להם צבא מתקדם וחזק, מצויד ומודרני.
בנוסף יש להם תיאוריה, שדנים בה מאז רפורמציית מייג'י. לפיה בעולם אין צדק. בזירה הבינלאומית יש מצב הובסיאני, והחלשים נטרפים – לכן מותר להיות חזק, ולהשיג את ה"צדק" בעצמך. הצדק נקרא "הליגה האסיאנית הגדולה" – יפנית כמעצמה איזורית צריכה יחד עם סין ומזרח אסיה להשתלט על מדינות החסות. מסתכלים על כך שהשטח הרוסי במזרח ריק לגמרי, בעוד שהאוכלוסייה היפנית זקוקה לכך. היו שם ב18, 22 – היה צבא יפני בסיביר, שלבסוף נסוג (עדיין הדמוקרטיה מנסה להאבק בצבא). מסתכלים על סין, ורואים שיש בה משאבים לא מנוצלים. הסינים מנוונים לפיהם, והיפנים צריכים לארגן אותם. יש תקדים – עשו זאת בקוריאה בצורה מאוד מוצלחת. יש שאומרים שהתקדמה מהר מאוד ב-40 השנים של השלטון היפני.
כמו כן – אומרים אותם הדברים על אוסטרליה, שגדולה בהרבה מיפן למרות שהאוכלוסייה בה קטנה. אותו הדבר לגבי הודו, אינדונזיה של היום (בריטניה), הודו סין של הצרפתים. קוראים לכך "מעגל הקדמה המשותף של אסיה" (מושגים), וטוענים שבהנהגת האימפריאליזם היפני כל האיזורים יתפתחו ויפן תהיה מעצמה בדרג הגבוה ביותר.
הויכוח בדרג הצבאי (קיסר חדש – הירוהיטו ב-26) – קצינים פנאטיים ניסו להרוג את הירוהיטו, כי פירשו את דבריו כהולכים נגד הדרך האימפריאלית. הויכוח אינו אם צריך לצאת למלחמה (בתוך האליטה הצבאית, שהיא לעומת הפוליטית רק היא בעלת משמעות), אלא לאיזה כיוון ללכת – לכבוש את סיביר? את סין ודרום מזרח אסיה? האוקיאנוס ולנסות ללכת לאוסטרליה?
הסובייטים הרסו כיוון אחד: היפנים, אחרי שפתחו במלחמה נגד סין (תקרית גשר מרקו פולו – 37) והפציצו את הדרכים הסיניות וכו' – היו תקריות בינם ב-37-39 לבין הסובייטים. הסובייטים אז עשו עליהם ניסוי כלים (למעשה הסובייטים המציאו את הבליץ-קריג). ידעו שאחרי שיתקפו את היפנים הם לא יתעסקו איתם יותר, ולכן האופציה הזאת נסגרה.
אופציה השלישית הייתה כאמור של המלחמה הימית, בעיקר כדי להגיע למקורות הנפט באינדונזיה ואולי לאוסטרליה.
כל אלה עשתה יפן במלחמת העולם השנייה – תקפה את סין ולא הצליחה לכבשה, לא תקפה את הסובייטים, וניסו לכבוש את האוקיינוס (פרל הארבור). הגנרל טוג'ו.יממוטו שגדל כקצין בארה"ב הזהיר את היפנים שלא לצאת למלחמה. גם אותו היה צריך להעביר מחוץ ליפן כדי שלא ירצחו אותו. התפיסה הייתה שאלה שגורסים שאין לצאת למלחמה בוגדים במולדת ובדת. הוא שתכנן לבסוף את פרל הרבור.
