היסטוריה פוליטית של זמננו: הקולוניאליזם האמריקאי
ארצות הברית נתפסת כמדינה שמבקשת חירות במהלך ההתנתקות שלה מבריטניה – אך מובן שמהלך זה אינו דומה למהלך של הדה-קולונזיציה בשנות ה-60. ארה"ב אף לא נתפסת כקולוניאליזם. במאה ה-19 האימפ. הספרדית מתחילה לקרוס וארצות רבות מבקשות עצמאות, וארה"ב מכריזה ב-1823 על דוקטרינת מונרו (לפי הנשיא מונרו) (יש לזכור שבאותה השנה היא אינה מעצמה), לפיה כל התערבות באמריקה הלטינית תיתפס כפגיעה בארה"ב. בעזרת ההסכמה בשתיקה של הבריטים, המדיניות הזו ממשיכה להימשך עד ימינו, והיא התפיסה המעצבת של ארה"ב בנושא יחסי אירופה-אמריקה הלטינית, ועד היום כמעט לא היו התערבויות של אירופה בקורה באמריקה הלטינית. הרעיון של דוקטרינת מונרו היה להפסיק את הקולוניאליזם האירופי בדרום אמריקה. התפיסה מאז היתה שלארה"ב אין רצון לכבוש עמים אחרים כמו אירופה.
אחת התפיסות שהיו קיימות מאז ההכרזה האמריקאית הייתה של "הגורל הברור מאליו" לגבי קיומה של ארצות הברית בעולם. Manifest destiny. תפיסה זו היתה המניע של ההתפשטות של ארה"ב מערבה [מפה]. השטח נתפס על ידי ארה"ב כשטח שהוא שלה בזכות. ההתפשטות נחשבה לא רק אתית, אלא ברורה מאליה, וגם הגורל שלה מידי אלוהים. המורשת הדתית בארה"ב משחקת משחק חשוב – קלוויניסטית פוריטנית פרוטסטנטית). ביחד עם התפיסות של העליונות התרבותית שהוצגו, הדבר הפך להיות אחד מהתפיסות המקובלות בידי האמריקאים: א.יש ערך אינטרינזי במוסדות האמריקאים ובעם האמריקאי, ב. שצריך וראוי לחנך את העולם לאורו, ג. ושזה תפקידה של ארצות הברית לפי ציווי האל- מחויבות מוסרית לעשות זאת, לחילופין (כאילו הדבר כלל לא תלוי בה, התפקיד מושת עליה מידי האל).
משתי הדוקטרינות הללו (מונרו וה-MANIFEST DESTINY ) נולדה גישה אדנותית של ארה"ב כלפי הנעשה באמריקה (הצפונית והדרומית).
בעקבות הטבעה של סירה אמריקאית בחופי הוואנה פורצת מלחמה בין ארה"ב לספרד. ארה"ב במהרה מנצחת וכובשת או משחררת את פורטו ריקו, הפיליפינים, קובה. (פורטו ריקו עד היום שייכת לארה"ב).
נתמקד לדוגמא בפיליפינים. שם יש שליטה אמריקאית עד 1946. בהתחלה מקומיים משתפים פעולה עם ארה"ב בשאיפה לכונן מדינה עצמאית ולהשתחרר מהספרדים. יש להם מנהיגות ,והם מקימים פרלמנט. אבל – ועדת שרמן האמריקאית (ע"י הנשיא מקינלי בסוף המאה ה-19 – 1899) מגיעה למסקנה שאכן הפיליפינים מעוניינים בעצמאות, אך הם אינם מוכנים לכך – הדבר יוביל לאנרכיה. לכן, ראוי שארה"ב תמשיך להחזיק בשליטה באי ותלמדם איך לפתח מוסדות ראויים, ולאחר מכן תיסוג (התאריך כמובן לא באופק). קיפלינג כתב שיר שממחיש את הלך הרוח: החובה המוסרית של ארה"ב ללמד את העולם איך להגיע לארגון טוב יותר וחברה ראויה יותר. נתפס אף כעול כבד, נטל על האדם הלבן.
נמהר מאוד הפיליפינים מסרבים לקבל את ההנחה האמריקאית שהם אינם מוכנים לעצמאות. פורץ עימות. בהתחלה הפיליפינים מנחילים הפסד לא מבוטל לאמריקאים באמצעות מלחמת גרילה. עד מהרה המלחמה הופכת למסע חיסול של פיליפינים – קרוב לחצי מליון אזרחים. מדברים למעשה על מחנות ריכוז, אדמה חרוכה, פגיעה המונית באוכלוסיה אזרחית, הוצאה להורג של שבויים. (חייבים לזכור שלקולוניאליזם לא הייתה מטרה להשמיד את המקומיים, זו היתה תוצאת לואי בלבד).
לבסוף ב-1901 האמריקאים מצליחים לתפוס את המנהיג, אך המרד נמשך גם שנה לאחר מכן. האמריקאים מגבירים את האלימות, ולבסוף ב-1902 המלחמה נפסקת. שולטים בפיליפינים עד 46 (עד 13 ממשיכים להיפגע מקבוצות גרילה).
מה שחשוב לזכור – אחרי המלחמה האמריקאים לא משעבדים את הפיליפינים. להפך – הם מקימים מערכת אדמיניסטרטיבית, מערכות בריאות וחינוך. כלומר הם לא באו כדי להרוס. כך גם כל הקולוניאליזם – תמיד הגיעו איתו הרפואה, החינוך, הטכנולוגיה וכו'. הרבה פעמים לטובת הקולוניאלים עצמם (לדוג' – רכבות שכלל לא מתייחסות למקומות יישוב אלא מובילות סחורה אירופאית בלבד).
נקודה נוספת חשובה – תמיד הקולוניאליזם טומן את הזרעים לחיסולו – בעיקר בגלל החינוך. הסטודנט הפיליפני לומד על זכויות אדם, על זכויות לריבונות והגדרה עצמית. ילמד את הילידים לדבר את אותו השיח של המערב, ולדרוש בשמו את זכותם לעצמאות.
