שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים ישראל נגררת אל מלחמת ההתשה. מלחמת ששת הימים הייתה ביוזמת ישראל משום שהמדינה הבינה שצריך מלחמה שתגמר מהר. צבאות ערב הבינו את הבעיה הישראלית של מלחמה ממושכת ופתחו ב-69 את הקרבות. המלחמה אין כיבושים, יש הרוגים בלבד. משום אורכה של המלחמה והיעדר ההרואיות שלה מתחילה המחאה הציבורית.
מלחמת ההתשה מולידה תופעות תרבותיות שקשה להתמודד איתן. "שיר לשלום" נאסר לשידור ברדיו. על רקע זה עולות שמועות על מסע ומתן לשלום. מגיע ויכוח מאוד נוקב סביב מהותה של ישראל והאופן בו היא מגדירה את עצמה. הויכוח נוסב סביב המחזה של חנוך לוין בתיאטרון הקאמרי-"מלכת האמבטיה". המחזה הוא אוסף מערכונים שהם סטירה חברתית על החברה הישראלית שרוצה להשאר מיליטריסטית ולא לפנות לשלום. השיר הפרובוקטיבי ביותר במחזה היה השיר" אבי היקר, שתעמוד על קברי". תיקי דיין, השחקנית הראשית, מקבלת מכתב נאצה בו נכתב כי לא ראוי שמה שנכתב על ההצגה יכתב על נייר אחר מאשר נייר טואלט. אחד הטורים בעיתון מעריב מדבר על כך שהמחזה בשם חופש בדיבור חותר תחת המדינה. המחזה חמור מהטמנת פצצה בסופרמרקט. למרות הביקורת, הקהל הישראלי בא לראות את ההצגה אם כי במרבית ההופעות הקהל מפוצץ את ההצגה. לאר 15 הצגות היא יורדת. חנוך לוין מפרסם התנצלות.
למעשה, מלחמת ההתשה היא המלחמה הראשונה במלחמות ישראל שנשמעת ביקורת עליה עוד במהלכה. הויכוח הנוצר קשור למהותה של המדינה. שמו הוא "הויכוח על אתונה וספרטה".
אתונה, על פי המיתוס, הייתה העיר הדמוקרטית של התיאטרון, הפילוסופיה, הרוח וכו', לעומת ספרטה שהייתה העיר המיליטריסטית. הדיון על הערים לא התחיל בשלב זה אלא עוד קודם לכן. הויכוח מתפוצץ משום שהוא לא נשאר בחוגים אקדמיים אלא הוא מגיע למקומות יותר מקובלים בחברה. משה דיין טוען כי לא יכולה להיות הצגה מעודדת יותר לערבים מאשר מלכת האמבטיה. הדיון מקבל ביטוי משמעותי יותר כאשר עולים שמות נוספים סביב הדיון. בני פלד, מפקד חיל האויר, מדבר על כך שאין זכות לעלות את ההצגה, אין זכות לעלותה בתל אביב כאשר חיילים מחרפים נפשם בתעלה. מולו עולה יצחק בן אהרון שאומר כי היותה של ישראל מדינה דמוקרטית, מביאה את המהות של היכולת להתבטא והיא הסיבה שלשמה מחרפים החיילים את נפשם.
הסוגייה חוזרת על עצמה מפעם לפעם.
