ערב מלחמת ששת הימים, ביום העצמאות, יש מספר ארועים. בישיבת מרכז הרב מתקיים ארוע חשוב. בראש הישיבה עומד בנו של הרב קוק. הוא נושא נאום שלימים יוחסו לו משמעויות נבואיות. הנאום שהפך למיתולוגי הוא נאום בו הוא מתפלמס עם החרדים סביב השאלה האם צריך לומר הלל ברכה ביום העצמאות או לא. הוא אומר כי למרות שזו לא הארץ שרצינו אנחנו נומר הלל ברכה בה. החידוש שהביאה התפיסה הקוקיסטית הייתה לא לראות בציונות החילונית כמשהו מגונה אלא לראות אותה חלק ממהלך גאולה מורכב יותר. קודם יבוא גל הגאולה החילוני ולאחר מכן יבוא גל הגאולה השני. אם זה מה שרוצה הקדוש ברוך הוא אז זה מה שיהיה.
יומיים אחר כך מתקיים בבנייני האומה פסטיבל הזמר והפזמון. בהפסקה של פסטיבל הזמר, עולים ארבעה שירים חדשים שהוזמנו במיוחד לארוע. אחד השירים הוזמן על ידי טדי קולק, איש רפ"י, בוצע על ידי שולי נתן-ירושלים של זהב. מלחמת ששת הימים מכה לאחר פסטיבל הזמר וכמובן שהנצחון בה מזהיר.
שני הארועים שדובר עליהם מקבלים משמעות מיתית. הנאום של הרב קוק מקבלת משמעות נבואית. נעמי שמר מוסיפה בית רביעי לשיר. ישראל משנה בתוך שישה ימים את כל האופן בו היא רואה את עצמה. אופוריית הנצחון הופכת להיות נושא רחב בציבוריות הישראלית. אלופי צה"ל הופכים לסלבריטאים, מצעד צה"ל הוא הארוע הראשון שהטלוויזיה הישראלית משדרת, נכתבים שירי נצחון, להקות צבאיות משגשגות וכו'.
אפרים קישון כותב במעריב טור שנקרא "חד גדיא". הוא יוצא בקובץ שנקרא "סליחה שנצחנו". הוצאת שוקן מוציאה את אותו ספר עם אותם טורים אך עם הקריקטוריסט של הארץ במקום זה של מעריב. ברוב הבתים היו את שני הספרים. אם הייתה אמירה ביקורתית כלפי דור האספרסו לפני המלחמה, המח"טים של ששת הימים הם הדור החדש. הנאומים של מוטה גור נכנסו למיתולוגיה.
לצד האופוריה מתחילה הטלת ספק בשוליים, הדוגמא הבעייתית הייתה הסמכות המדינית בממשלה, יגאל אלון, שמפרסם את תכנית אלון. בשנת 1967 כותב מאיר אריאל את השיר המחאתי "ירושלים של ברזל". בשיר הוא מדבר על דברים שנעמי שמר לא דיברה עליהם.
לאחר מלחמת ששת הימים רבין נואם את נאום הר הצופים. רבין מדבר על יחודו של צה"ל כצבא העם, על תפקידו המחנך של צה"ל, הוא מדבר על צהלת הנצחון וכאב השכול, על גילויי הגבורה במלחמה, על המעטים מול הרבים ועל המחיר שמשלם האויב. בנוסף לכך על התפיסה המוסרית של צה"ל, האיכותית של צה"ל, האמונה בצדקת הדרך, תודעת השליחות והוא מזכיר בשוליים את המשפט "הנגיעה בלבה של ההסטוריה היהודית". הוא נותן פרשנות חילונית, ראציונלית המדברת על צבא שמודע לערכו החינוכי, הנאום מנתח בצורה זו את ההישג של הצבא במלחמה. במקביל, נושא מנהיג האופוזיציה שנקרא ערב המלחמה להצטרף לממשלה, בגין, נאום בכותל. בנאום מדבר בגין על שחרור ירושלים וסוגר חשבון. את החשבון הוא סוגר עם טיטוס. בדצמבר 66, כאשר ש"י עגנון מקבל את פרס הנובל לספרות הוא פותח במשפט: “ מתוך הקטסטרופה ההסטורית שהחריב טיטוס את העיר ירושלים, נולדתי אני בערי הגולה". כמו עגנון גם בגין לא מדבר על השואה והתקומה אלא על טיטוס. ההסתכלות ההסטורית שונה לחלוטין מזו של רבין. אצל רבין, בתפיסה החילונית, הקשר ההסטורי מתחיל במאה ה-20. אצל בגין, הקשר ההיסטורי הוא לא רק הציוניות אלא מה שהיה לפני. חיים חפר כותב את השיר "צנחנים בוכים בכותל". בשיר זה יש את שתי הגישות, גם ההתייחסות ההסטורית של 2000 שנה וגם את ההסטוריה של מדינת ישראל מתקומתה.
