יום בין ספקנות לנטורליזם
מבנה היסודי – רשמים ומושגים.
מבנה על – יחסים.
הסיבתיות משחקת תפקיד מפתח בפילוסופיה של יום, משום שאנחנו בונים את תמונת העולם שלנו במקרים רבים באמצעות הסקות המסתמכות על יחסים סיבתיים.
האנליזה של יחס הסיבתיות מיקדה אותנו בקשר ההכרחי בין סיבה ותולדה. פרט לכך, אומר יום, יש ביחס הסיבתי קשר בחלל וזמן, וישנה סמיכות. השאלה שיום עוסק בה – מהו אותו קשר הכרחי, ועל סמך מה אנחנו חושבים שהוא קיים. מסקנתו היא שבסופו של דבר אין לנו הצדקה אמיתית לקשרים הכרחיים. מה שאנחנו יכולים להגיד הוא, שבהנתן ארועים רבים מסוג א' שהופיעו בסמיכות וקדימות לארועים מסוג ב – אם מתרחש ארוע מסוג א' אז אנחנו מאמינים שארוע מסוג ב' יקרה שוב. מעבר לחיבור הזה, אין לנו באמת הצדקה לקישור הכרחי ביניהם. מעבר לכך, אין לנו אפילו הצדקה שככל שנראה מספר גדל והולך של מקרים דומים נוכל להצדיק את הקשר ההכרחי. (אין הבדל אמיתי לגבי הכרחיות בין 10 מקרים כאלה ל-100 כאלה). אנחנו מניחים עקרון של אחידות הטבע, אולם גם עקרון זה הוא מפוקפק, משום שגם הוא מסתמך על הנסיון שלנו. מה שנותר בידינו הוא הסתברות בלבד, ולא הצדקה רציונלית.
יום לא עוסק בשאלה האונטולוגית "האם ישנם קשרים סיבתיים", אלא הוא עוסק רק בשאלת ההצדקה של האמונה שלנו בקשרים כאלה.
דיברנו על המונח החיובי של הסיבתיות – הדין וחשבון החיובי שלו הוא להסביר איך אנחנו ממשיכים בכל זאת להשתמש בהסקה סיבתית. כאשר אנחנו רואים את הסמיכות בין ארוע א' ל-ב', נוצרת אצלנו התניה מסויימת שגורמת לנו לראות את הקישור הזה באופן בהיר יותר ולכן אנחנו משתמשים בו באופן יותר אוטומטי.
יש שיאמרו שעצם יצירת המעבר, עצם ההכרעה של הרוח, היא בעצם רושם של הכרחיות. יש כאן מתח מסויים בעמדה של יום. למעשה הוא אומר שאין לנו הצדקה רציונלית לעשות את המעבר הזה.
בחלק הרביעי של הספר מופיעות ההשלכות של המהלך הקודם:
1) קיומו של עולם חיצוני בלתי תלוי בתפיסות שלי – גם כאן ניתן לראות את יום שטוען מצד חד שאין לנו הצדקה רציונלית לאמונה שיש עולם חיצוני שמשפיע עלינו אבל לא תלוי בתפיסות שלנו. במסגרת זו, הוא משרטט אנליזה חיובית המסבירה איך אנחנו יותרים את האמנה הזו. יש לנו, לפי יום, קוהרנטיות מסויימת בתפיסות ולאור היציבות הקוהרנטית הזו אנחנו עושים את ההבחנה בין פנים וחוץ. השאלה הזו מוכרת עוד מברקלי (וגם אצל דקארט) – איך אנחנו עושים את ההבחנה בין פנים וחוץ? יום טוען שנוצרת תמונה יציבה בקרבנו, של רשמים דומים אחד לשני, והם נותנים לי את הרעיון של עולם חיצוני ואת ההבחנה בין פנים לחוץ. יש כאן מעין תורה פסיכולוגית.
2) שאלת מושג ה"אני" (הזהות) – הוא עוסק בשאלת הרציפות של האני (האני הוא אותו אני שתופס כל פעם) וגם קיומו של האני, מעבר לתפיסות. מסקנתו היא שאין רושם של "אני" וה"אני הוא צרור של תפיסות". כאן המידה רבה, כל המבנה מתחיל להתערער. הרי נקודת המוצא של המחקר של יום היתה נקודת מוצא של אינטרוספקציה – התבוננות עצמית. ופתאום אנחנו מגיעים להכרה שאין הצדקה לאמונה בקיומו של "אני" כזה. העוגן של החקירה מתפורר. לכן בעצם יום, אם היה רוצה להיות קונסיסטנטי, לא יכול היה להשתמש במתודה האינטרוספקטית (של התבוננות עצמית). ההנחה של תופס ("אני") היא הנחה לוגית ולא אמפירית – אין לה הוכחה אמפירית [וגישה זו שייכת לקאנט, יום לא עושה את המהלך הזה אלא נשאר בספקנות].
הספקנות של יום היא המסקנה. אצל דקארט כזכור, היא היתה רק מתודית.
עמוד 342
"אולם מה הדבר שאמרתי כאן, עיונים דקים ומטאפיזיים …. "
נשאלת השאלה למה לעסוק בפילוסופיה אם היא ממוטטת את כל מה שאנחנו נשענים עליו ומובילה אותנו לדכאון. יום טוען שיש באדם תמיד משהו שחורג מהיומיום – ולכן פילוסופיה חוסכת לנו עוגמת נפש מסויימת, חוסכת לנו סכנות מסויימת. דתות מסוכנת הרבה יותר. הרגשות מובילים אותנו לחזור ולהתעסק בפילוסופיה
הרעיון של יום, אותו הוא מבטא אחר כך, הוא שהרגשות מכוונים אותנו: "התבונה היא שפחת הרגשות".
המוסר אצל יום בנוי על התחום הרגשי. הרעיון הוא שיש בסיס טבעי למוסר – הוא בנוי על רגשות של דחיה ומשיכה, ובנוי על בסיס רגשי. האבחנות המוסריות הן רגשיות. החינוך הוא רק ביטוי של הרגשות שלניו ואיננו מקור המוסר.
