בליז פסקל (1662-1623)
תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים
בספרו של פסקל ההגיגים – יש ניגוד מול הסדר של דקארט, עבודת פרגמנטים. הוא לא פרסם אותו, אך עבד עליו עד סוף ימיו. פסקל הוא לא כל כך שיטתי כמו דקארט. הוא מודע למגבלות השכל האנושי, והיכולת המוגבלת שלו להבין את העולם, את האל, את מושג האל. הוא אינו מחפש כל כך שיטה. "לצחוק לפילוסופיה הרי זה להתפלסף באמת ובאמונה" – לצחוק על פילוסופיה זה חלק מלעשות פילוסופיה. "להיות שרוי בטעות, הרי זה פחות רע לאדם מלהיות אחוז שווא" – מה שיותר בעייתי הוא לשאול שאלות שהן מעבר ליכולת האנושית לענות עליהן.
יש קרבה בן פסקל לדקארט – המתימטיקה. למרות הגישה האנטי שיטתית (וצנועה ביחס להערכת השכל האנושי) של פסקל הוא אינו שולל את הדרך המתמטית, הוא רק מודע למוגבלויות שבה. לא מדובר בהוכחת קיומו של האל.
פסקל נחשב אבי הפילוסופיה האקסנציאליסטית. הוא מדבר על החרדה מהחלל האינסופי. אצלו יש מרכזיות לחשיבות בצורך להכריע, גם תחת חוסר מודעות. אצל דקארט לאדם יש את הכוחות להגיע אל האמת – ראייה אופטימית למדי. אצל פסקל יש ראיה יותר פסימיות ומודעת למגבלות התבונה, ההבנה, הקיום.
אצל פסקל האל הוא נסתר וניתן להכירו רק באמצעות מטאפורות, לא ניתן להוכיחו. למשל, האל הוא פשוט מצד אחד ואינסופי מצד שני. פסקל משתמש במטאפורה לתיאור הפשטות והאינסופיות של האל: נחשוב על נקודה הנעה במהירות אינסופית. אם דבר נע במהירות אינסופית אז הוא נמצא בכל מקום, אך עדיין מדובר בנקודה – דבר פשוט. האל אצל פסקל הוא האל של ההשגחה האישית, כמקור לגאולה – האל הדתי, ולא האל הפילוסופי – כמקור לקיום כמו אצל דקארט.
הטיעון של פסקל- ההימור (מבוסס על תורת ההסתברות):
האל קיים או לא קיים? או שכן קיים או שלא קיים. אין לנו הוכחה לקיום האל ולכן התבונה לא יכולה להכריע בשאלה זאת, אך היא לא יכולה להימנע מהכרעה. אי הכרעה היא הכרעה (לא ניתן מצב של אי הכרעה). הטיעון הוא לכיוון קיום מצוות ולא לקיום אמונה. צריך להכריע איך לחיות בתנאי אי ודאות.
ניתן דוגמה לצורך הבהרה: אם יש מצב בו אנו צריכים להמר על חיינו, כאשר הפרס (על חיי דת) הוא לזכות בפי שלוש חיים. פה תלויה ההסתברות שאנו מקנים לקיומו של האל. האם יש לקחת את ההימור? בהינתן שההסתברות לזכות היא ½ אז זה רציונלי מבחינתנו הוא להמר. אך אומר פסקל כי אדם לא דתי יכול לתת הסתברות נמוכה יותר מחצי לקיום האל, אבל הפרס הוא גדול הרבה יותר – אינסוף חיים. יש כאן אספקט של ויתור על חיים חילוניים. פסקל בא ואומר כי כל ערך שניתן לחיים החילוניים, והסתברות נמוכה ביותר לקיום האל, היות והפרס הוא אינסופי – הבחירה הרציונלית היא ברורה.
הנחה מרכזית של הטיעון של פסקל היא כי האל גואל רק את מקיימי המצוות. בנוסף, בתור חילוני מרקע יהודי – אני מקנה הסתברות גדולה יותר כי אם בכלל יש אל הוא יהודי. אני יכול לחלק את ההסתברות לסוג האל. התועלת בכל אחת מהדתות היא אינסופית, ולכן נשארנו באותה דילמה: אולי החלטנו לבחור בדת, אך באיזו מביניהם? אני מתייחס לאינסוף כניתן למיצוי, אך ניתן להציל את הטיעון של פסקל אם לא נחשוב על זה כאינסוף ניתן למיצוי, אלא נתייחס לאינסוף כגדול יותר מכל דבר אחר (גדולה כרצוננו). כך ניתן להגיע למצב חישובי שהתועלת של החיים הדתיים (בדת שממנה אני יוצא) היא יותר גדולה מכל סיטואציה אחרת.
