בקרה שיפוטית (Judicial Review)
ביקורת שיפוטית זה הכוח של ביהמ"ש לפסול חקיקה רגילה אם היא עומדת בניגוד לחוקה. באופן כללי השופטים עוסקים לא רק בביקורת שיפוטית אלא הם אמורים לפתור קונפליקטים בין האזרחים לרשויות ובין הרשויות לבין עצמן. השופט צריך לקשר את החוקה למקרה ספציפי. במדינות פדראליות צריך באופן ברור בתי-משפט פעילים משום שיש פוטנציאל להתנגשות בין רמות השלטון השונות כשלכל אחת יש מעמד שלטון עצמאי.
בכל דמוקרטיה ליברלית ביהמ"ש צריך לעסוק ביחסים בין הפרט לבין המדינה ובזה השופטים נכנסים לפוליטיקה וזה פוגע בעיקרון הדמוקרטי משום שהשופטים לא נבחרים. לכן אין להם בהכרח לגיטימציה להחליט החלטות פוליטיות. כמעט לכל החלטה של בית-משפט יש השפעה פוליטית משום שהיא מייצגת הכרעה ערכית וגם הפוליטיקה עוסקת בערכים. הטענה היא שהשופטים, שאינם נבחרים, צריכים לרסן את עצמם. עם זאת, הם מוגבלים משום שברוב המדינות יש חוקה ואסור להם לצאת נגדה וגם נגד מה שקבעו קודמיהם. בישראל ניתן לטעון שביהמ"ש כמעט ואינו מוגבל. בישראל נוצר אבסורד כאשר אלו שפועלים נגד אקטיביזם שיפוטי גם לא רוצים שנכונן חוקה.
השופטים מכירים את המציאות ומבינים שאינם יכולים ללכת יותר מצעד אחד או שניים קדימה אחרת יישארו לבד. שופטים שמקבלים החלטות עקרוניות צריכים לחשוב בצורה פוליטית והאם הם יכולים לקחת את מדינתם כברת דרך קדימה. בארה"ב, יתכן שהשופטים חשבו הרבה לפני שנות ה-50 שצריך לבטל את ההפרדה בין השחורים ללבנים אך הזמן לא היה נכון מבחינת העם. השופט צריך להבין את רוח הזמן.
יש מדינות שיש בהן בימ"ש עליון שהוא גם בימ"ש חוקתי. יש מדינות שיש בהן הפרדה בין ביהמ"ש העליון (הרשות השיפוטית העליונה ביותר) לבין בימ"ש חוקתי, כך למשל באירופה. בתי המשפט החוקתי הוא בעל החלטות פוליטיות יותר. ההכרעה נוגעת לפוליטיקה ומושפעת ממנה. לעומת זאת, יש מדינות שביהמ"ש העליון הוא גם ביהמ"ש לחוקה. בישראל היה נסיון להפריד אך לא הצליחו.
החשיבות של הביקורת השיפוטית היא מעבר למה שנראה לעין. כשיש ביקורת שיפוטית אז אנו צריכים לא רק לבדוק כמה חוקים נפסלו ע"י ביהמ"ש אלא כמה חוקים לא הועברו מתוך ידיעה שהם יפסלו ע"י ביהמ"ש. זו עוצמה סמויה. אי-קבלה של חוקים מסוימים זה נובע מתוך עוצמתו של ביהמ"ש. לא מחוקקים חוקים שמעריכים מראש שביהמ"ש יפסול אותם.
