אורית קמיר: פמיניזם- תיאוריה ואקטיביזם
הפמיניזם נולד בתגובה למציאות חייהן של נשים, כקבוצה בחברה האנושית. נקודת המוצא היא העובדה כי נשים אינן נהנות משוויון זכויות והזדמנויות בשום מגזר של החיים החברתיים למרות שהן מהוות לפחות 50% מכל חברה אנושית. בהיעדר ייצוג הולם בכל הזירות שנוצרים בהן כח והשפעה (מוסדות תרבות, שוק ההון, תקשורת ועוד) קולן של נשים לא נשמע והאינטרסים שלהן אינם מיוצגים די הצורך. כדי להדגים מצוקה של נשים די לחשוב על מצבן הבלתי נסבל של נשות אפגניסטן תחת שלטון הטאליבן. אך אפילו בתנאים האופטימליים (נשים החיות בחברות ליברליות) מעמדן לעולם אינו משתווה לזה של גברים באותן חברות.
התנועה הפמיניסטית קיימת כתוצאה ממציאות זו והיא שמה לה למטרה ללמוד ולהגדיר את מציאות חייהן של נשים, לפרשה ולשנותה. בתוך כך, החזון הפמיניסטי כולל גם תיקון עולם שישפיע על חייהם של גברים וישחרר גם אותם. למרות שהתנועה הצליחה לשנות את המציאות החברתית בחלקים של העולם במידה רבה ומשמעותית- תפקידה לא הסתיים. הפמיניזם הוא, אם כך, תנועה אידאולוגית שמטרתה שיפור מצבן של נשים בעולם- היא משלבת פעילות חברתית אקטיביסטית והגות תיאורטית ואקדמית. קמיר מנסה להגדיר מכנה משותף רחב ל'פמיניזם': תנועה החושפת את מנגנוני דיכויין של נשים על ידי המערכות הגבריות הקיימות ואת הדרתן השיטתית ממרכזי כח ושליטה, ופועלת לשם העמקת המודעות למצוקתן הקבוצתית של נשים, קידום מעמדן ותיקון עולם. ניתן להשוות את הפמיניזם לתנועות שחרור והגדרה עצמית כמו הציונות, המרקסיזם והסוציאליזם. כמו הפמיניזם, גם תנועות אלו זיהו כל אחת קבוצה אנושית המויה במצב של קיפוח, אפליה ודיכוי. כל התנועות הללו קראו וקוראות להתעוררותן של קבוצות היעד שעל פי אמונתן מצויות במצב הדורש שינוי ושיפור. אך ההבדל המשמעותי ביותר בין הפמיניזם לתנועות שחרור אחרות נעוץ בכך שמרבית הנשים קשורות בקשרים אישיים אמיצים עם גברים ואינן מעוניינות לבטל קשרים אלה או לפגוע בהם בשום מחיר (עבור חלקן הקשר עם גבר בחייהן הוא מקור להגדרתן העצמית). זהו הקושי הטמון בפמיניזם והמקשה על נשים להצטרף למאבק שיציב אותן מצד אחד של המתרס ואת הגברים בצד האחר. מכיוון שנשים כה קשורות בעבותות אישיים (אב, בן, בעל) הן מתקשות להגדיר את הגבר כ'אחר' ולגבש לעצמן זהות קבוצתית סולידרית. בהבדל מובהק מן התנועה המרקסיסטית שקראה למלחמה בקפיטליזם המדכא, הרי הפמיניזם ככלל נמנע מקריאה למלחמה בגברים. בשונה מהציונות שקראה להיפרד מן החברות האנטישמיות, הפמיניזם אינו קורא לנשים לעזוב מקום ומציאות ולעבור למקום אחר. זהו ההסבר לקצב האיטי כ"כ של ההתקדמות הפמיניסטית ולעובדה שלמרות מאתיים שנות פעילות, במובנים רבים ההישגים כה מועטים. קמיר מזכירה כי בדומה לתנועות שחרור אחרות, הפמיניזם מגלם בחובו היבט אקטיביסטי יחד עם היבט הגותי. דוג' לכך: חקר פמיניסטי בתחום הספרות שנועד 'לגלות' יצירות של נשים, להפיצן ולשלבן בקאנון (לאחר שנמצא כי רוב היצירות המשפיעות על התרבות נכתבו ע"י גברים ולכן גם מבטאות את השקפת עולמם). ע"י איתור יצירות ספרות נשיות ופרסומן הועשר הקאנון ותרם גם לעידוד נשים בנות זמננו לכתוב ולתפוס עצמן כיוצרות חשובות ומשמעותיות לא פחות מיוצרים גברים. במקביל לפעילות זו גם התגלה כיצד היצירות מנציחות סטריאוטיפים של נשים וגברים: ניתוח אגדות עם של תרבויות רבות חשף
'גיבור' גבר שהוא פעיל, דינאמי ומצליח, כשלמולו ניצבת 'גיבורה' אישה שהיא פאסיבית וחסרת ישע ומצפה שהגבר יושיע אותה. מבנים סיפוריים אלה הם בעלי השפעה אדירה על כל גבר ואישה ומטביעים בכולנו דימויים של נשים וגברים. מחקר פמיניסטי יכול גם לחשוף ולנתח התפתחויות היסטוריות שהביאו לקיבוען של נשים בתפקידים נטולי קידום, שהרחיקו נשים ממוקדי כח, ושהצדיקו שוב ושוב את דחיקתן לשוליים. מחקר פמיניסטי של הלשון מצביע על קונבנציות שמנציחות את מרכזיותו של הגבר בשפה לעומת שוליותה של האישה. כך למשל בשפה העברית הגבר הוא שיקבע את לשון הפנייה אל הציבור כולו גם אם יש רוב נשים ורק גבר אחד. או השימוש בביטוי 'מדעי האדם' (העובדה שהדמות הגברית נתפסת בשפה כמי שמכילה גם את הדמות הנשית ולא להיפך, מכילה סולם ערכים מובהק). המשותף לכל תחומי המחקר הפמיניסטי הוא מס' הנחות בסיסיות: 1. שקבוצת הגברים נהנית ממעמד מועדף, ואילו קב' הנשים נמצאת המצב מוחלש, 2. שמצב עניינים זה אינו 'טבעי' או 'נכון' אלא תוצר אנושי, 3. שקיימים דפוסים ומנגנונים המיצרים את נחיתות האישה בחברה, 4. שניתן וראוי לשחוף את המנגנונים הנ"ל בכל תחומי החיים כדי לפרשם ולהביא לשינוי.
הדינמיקה הפמיניסטית היא זו: ההגות הפמיניסטית מזהה מצוקה, האקטיביזם משתמש בתובנות אלו כדי לשנות את המציאות וכשזו משתנה צצות בעיות חדשות המספקות כר פעילה להגות אשר נדרשת לבארן ולאפשר את המשך הפעילות. מעבר לקשר המערכתי עם האקטיביזם הפמיניסטי, חשוב להבין שההגות הפמיניסטית עצמה גם מכילה בהכרח מחוייבות אידאולוגית. לדוג' במסגרת מחקר היסטורי או ספרותי, הבחירה לעסוק בנשים מהווה עשייה אידאולוגית. במקום שבו ספרות נשים לא נקראה ולא נותחה ברצינות, עצם ההחלטה לחפש ספרות כזו ולהתייחס אליה ברצינות היא בבחינת עשייה פמיניסטית בעלת משמעות אידאולוגית. היבט ייחודי נוסף ומעניין של ההגות הפמיניסטית הוא הבין תחומיות שבה. הפמיניסטיות טוענות שמחקר ממשי ומשמעותי של נשים מחייב התבוננות פנורמית על חייהן ומצוקתן של נשים מכל ההיבטים בעת ובעונה אחת, תוך שילוב כל התובנות של כל שדות המחקר והשיח. רק גישה רחבה, בין תחומית כזו יכולה לאפשר לקלוט את היקף התופעה בכל תחומי החיים האנושיים ולהבין את הקשר ההדוק בין דיכוי נשים ע"י דתות, מבנים מדיניים, הספרות הקאנונית הגברית, התקשורת, הפסיכולוגיה המשפט, הלשון והשיח האקדמי עצמו. שבירת הגבולות בין תחומים שונים היא לכן פמיניסטית הגותית אקטיביסטית מרכזית של תיקון עולם. מדענים מכל התחומים אשר נרתעים מגישות בין תחומיות רואים באופי הבין תחומי של הפמיניזם בעיה, נקודת תורפה והוכחה ל'חוסר המדעיות' של הפמיניזם. אך ההגות הפמיניסטית שהיא ביקורתית, מהפכנית וחתרנית מסרבת להישפט על ידי הגישות המסורתיות שאותן היא מבקרת, ולכן אינה נזקקת לאישורים חיצוניים לערכה ומקצועיותה מאותם 'מדענים', אלא היא קובעת את הסטנדרטים לבחינת עצמה, כמו גם סוגי מחקר אחרים.
–
