הקורא של מורה נבוכים של הרמב"ם מחפש את אלוהים אך מגלה דברים על האדם, על חוסר מרכזיותו וגבולות התבונה שלו.
יש הרבה תשוקה שמשגרת אדם ללימוד, ויש תשוקה שהיא תוצאה של הלימוד. התשוקה ששולחת את האדם ללמוד היא המחשבה שאפשר לדעת, שהאדם נמצא במרכז העולם ויכול לשלוט בו. התשוקה שהיא תוצאה של הלימוד נובעת מההבנה שא"א לדעת.
הרמב"ם הוא מבשרו הגדול של עמנואל קאנט. קאנט עושה מהלך שהוא המשך הרמב"ם אך הפוך ממנו. כל ימה"ב מתווכחים אם העולם נברא או קדמון. הרמב"ם אומר שאף אחד לא שכנע אותו. קאנט אומר שהבעייה היא הפוכה, ששני הצדדים שכנעו אותו, גם אלה שאמרו נברא וגם אלה שאמרו קדמון. ההוכחה הקלאסית לכך שהעולם נברא (ע"י הקלאם): או שהעולם נברא או שלא. אבסורד שהוא קדמון, ולכן לפי שיטת האלימינציה הוא נברא. אם העולם קדמון, הוא קיים אינסוף זמן. מי שאומר שהעולם נברא הוא אומר שהוא ללא סוף. מי שאומר שהוא קדמון הוא אומר שהוא ללא התחלה, שעבר אינסוף. אך להגיד שעבר אינסוף זה פרדוקס. כי אם עבר אינסוף אנחנו בסוף של האינסוף. אבן שנופלת מרחק אינסופי אף פעם לא תגיע לרצפה. לא יכול להיות שעבר אינסוף זמן, כי אנחנו הגענו. אם הגענו, חייב להיות שיש בריאה. הוכחה זו שכנעה את האנשים בימה"ב, ואת קאנט.
הניאו-אריסטוטלים אומרים שהם יוכחו שהעולם קדמון ע"י להראות שאבסורד שהוא נברא. אין זמן ללא חומר. כשנברא חומר באותו הרגע נברא הזמן. אם כשנברא העולם נברא הזמן, באיזה זמן נברא העולם? הרי צריך להניח כך את קיומו של הזמן לפני הזמן. קאנט אומר שגם זה משכנע.
קאנט משתכנע משניהם, אך אומר שהאפשרות השלישית היא שהעולם לא קיים, כי לא יכול להיות שהוא נוצר ולא יכול להיות שהוא לא נוצר. אך העולם קיים. זו בעייה. יש תשובה לשאלה אם העולם נברא או קדמון אך אנו לא יודעים מהי, ואנחנו לא יכולים לדעת מהי. זוהי אנטינומיה, מצב בו התבונה נתקעת בקיר, מרגישה שיש משהו מעבר, אך לא מצליחה להבין. התשובה לשאלה נמצאת מחוץ לטווח ההשגה ויכולת התבונה שלנו. על פי הרמב"ם העמידה הזאת מול גבולות התבונה מיילדת קטנות גדולה לצד פליאה גדולה, ואלה תחילת חיים דתיים, רליגיוזיות שנובעת מפליאה וכשלון. אדם חווה את אלוהים רק כשהוא מנסה לדעת אותו וכושל. זה לא המיתוס של סיזיפוס. הרמב"ם כאן חורג מהמסורת של ימה"ב שמקדשת את ההבנה. אי ההבנה והמבוכה לא מייצרות אצלו תסכול אלא אהבה. כנראה שכך גם אצל קאנט. הרמב"ם הוא המבשר הגדול של המהלך הזה.
לרמב"ם יש שיחה חשובה עם אריסטו, אך שיחה חשובה יותר עם העתיד, בשאלות שעתידות לעמוד במרכז סדר היום. הספקנות הפכה להיות המובן מאליו התרבותי.
זוהי קריאה רליגיוזית חדשה למורה נבוכים של הרמב"ם. התנאי לכך שהמהלך יעבוד הוא שאנשים לא ירמו את עצמם שיש וודאות במקום שבו אין וודאות. הוא לא מקדש את הבורות, אלא אומר שהיא בלתי נמנעת.
