תפישת המוסר של הרמב"ם
ברגע האחרון של מורה נבוכים הרמב"ם מראה את הזינוק שעשה ירמיהו שלא עשה אריסטו. אריסטו נעצר ב"השכל וידוע אותי", במגדל ההשכלה, אך ההשכלה האלהית מיילדת בהכרח את המוסר.
א-ב. הרמב"ם שואל: האדם אכל מעץ הדעת, ובתמורה הוא התחיל לדעת דברים. מכאן או שטוב לחטוא או שרע לדעת. זו קריאה מאד מקובלת לחטא גן עדן, חטא פרומיתאוס היהודי, ידיעה היא חטא. יש אינטואיציה חזקה שאומרת שרגע קדוש הוא רגע של בורות קדושה, כמו שאומרים הברסלברים, להשליך את הידיעות, תמימות מוחלטת, סוד הידיעה שלא לידע. הידע הוא חטא. על פי הרמב"ם החטא הכי גדול הוא הבורות. אלו שתי אינטואיציות שונות לגבי הידיעות. אז הרמב"ם שואל מהו החטא. הנחש אומר לאדם וחווה שאם יאכלו מהעץ יהיו "כאלוהים, יודעי טוב ורע". כלומר, לדעת זה אלהי. הרמב"ם צריך להתמודד עם זה. הוא אומר שעץ הדעת איננו עץ האינטליגנציה, אלא עץ ההבחנה בין טוב ורע, עץ המוסר, עץ השיפוטיות. לפני שהאדם אכל מעץ הדעת הוא ידע דברים, הרי לפני כן הוא הצליח לחלק את המציאות לקטגוריות ולתת לכל דבר שם. עץ הדעת הוא עץ השיפוטיות. לא להבין את המציאות אלא לשפוט אותה ולהגיד מה טוב ומה רע.
הרמב"ם אומר שיש שני סוגים של מחשבות – הבנה או שפיטה. הרמב"ם לכל אורך הספר מבקש מאנשים רק להבין ולא לשפוט. היכולת לפצל בין הבנה לשיפוט היא מאד מורכבת לרוב בני האדם. חטא גן עדן הוא התנועה מהבנה לשיפוט. מעולם אמת/ שקר לעולם טוב/ רע. המשפט "השמש זורחת" הוא משפט קטגוריאלי, לא טוב או רע.
על פי הרמב"ם סיפור גן עדן לא קרה אף פעם. אם הוא קרה, זה לא מעניין, כי זה סיפור עליהם. זה משל, וזה סיפור עלינו. סיפור גן עדן כל הזמן קורה. הרמב"ם פותח את מורה נבוכים עם החטא של גן עדן, כי יש גן עדן פרקים במורה נבוכים. מורה נבוכים אמור להביא את הקורא למקום שלפני חטא גן עדן, לפני הצורך לשפוט. לשיפוט המהיר במורה נבוכים, הוא לא להיות במקום הספק, זה החטא של בן אבויה.
להבין זה לעסוק במושכלות. אדם שופט דברים כשהוא עוסק במפורסמות. מושכלות – או אמת או שקר. הדוגמה של המקרא לטוב מול רע בסיפור גן עדן היא כשהאדם מגלה שהוא ערום. אנחנו יודעים שעירום פומבי הוא רע, לא כי זה משהו מושכל, לא כי על פניו עירום הוא טוב או רע, אך מרגע שאומרים על עירום הוא רע זה מעבר מהמושכלות למפורסמות.
ההבדל בין מפורסמות למושכלות – מושכלות – יודעים שהם נכונים מבחינה תבונית, עליהם אפשר להגיד אמת ושקר, או שזה נובע מבחינה תבונית או שלא. מפורסמות – הסיבה שיודעים שזה נכון היא בגלל שהרבה אנשים חושבים כך. הרמב"ם מודע לזה שבמקומות שונים בעולם המפורסמות משתנים. יש מקומות בעולם בהם הפלה היא מוסרית, ויש שהיא לא מוסרית, מכאן שהפלה היא מפורסמות. האינטואציות המוסריות שלנו אינן שלנו, אלא של החברה בתוכה אנחנו חיים.
אנחנו מבינים את המצפון כקול הפנימי שלנו, שצפון בנו. אך לפי הרמב"ם המצפון איננו שלנו, אלא של החברה שלחנו. פרויד ניסה להבין איך מזהים את קול החברה כקול של האדם. ילד משתחרר מהפחד שלו מאביו ע"י הזדהות איתו. כך גם בתסמונת שטוקהולם. ילד מזדהה עם מה שאבא שלו אומר לו, כי הוא מפחד ממנו, וכך נוצר הסופר אגו.
חטא גן עדן הוא לידת הרלטיוויזם. כי משהו יותר או פחות טוב. אך לטוב ורע אין קשר לדברים, אלא לעצמנו. נראה שהרמב"ם רלטיוויסט. ב-ל"ג הרמב"ם אומר על עשר הדברות ש-2 הדברות הראשונות הן מושכלות, אך 8 האחרונות הן מוסכמות. לא תרצח – מוסכמה חברתית. זהו רליטוויזם מאד רדיקלי!
אי אפשר לייצר שיפוט אובייקטיבי, אך אפשר לדעת את המציאות. מורה נבוכים אומר שאי אפשר לדעת שום דבר על כלום, גם לא את המושכלות. אך מורה נבוכים של הרמב"ם מסתיים במוסר שהוא תוצאה של השכלה. התחיל בריסוק הוודאות של האתיקה, אך מסתיים בשיקומה. מורה נבוכים שבר את הוודאות שלנו ביחס לתבונה, ואולי מנסה להציל את הוודאות שלנו ביחס למוסר. אולי הראשוני הוא מוסר רלטיביסטי, אך המוסר הגבוה, שבא מתוך ההשכלה, משוחרר מהרלטיביזם.
