בהקדמה למורה נבוכים הרמב"ם מאשים את התורה עצמה באמונתם של בני אדם בהגשמת האל. "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". לפי הרמב"ם אנשים מבינים "צלם" בתור form, המבנה הגופני של האדם. אך כנראה הכוונה "צלם" אינה ל-form אלא דבר אחר. אי הבנה של עברית, לדעת הרמב"ם, מולידה אי הבנה של פסוק, שמולידה הבנה מעוותת. לכן כדי לרפא את ההבנה הרמב"ם צריך לרפא את העברית. מורה נבוכים של הרמב"ם מציג את עצמו כמילון, כספר שבא לפרש את השפה. זוהי המטרה המוצגת של הרמב"ם למורה נבוכים בהקדמה. אם אנשים לא מבינים את המובן האמיתי של המילים זה ייצר מובן לא אמיתי ואמונות לא אמיתיות. אם נרפא את הפירוש לתורה, טוען הרמב"ם, נאפשר לה ליצור אמונות אמיתיות.
לפי הרמב"ם אנשים נרתעים מלא לפרש את אלהים באופן גשמי, כיוון שהם מפחדים שהם יאפיסו את האל. להאפיס מלשון אפס. פחד שאם נגיד שאין לא-ל גוף, אנשים יגידו שהוא לא קיים. אם אומרים על משהו שהוא לא גשמי בעצם אומרים לרוב בנה"א שהוא לא קיים. זאת כי הזיהוי הכי אינטואיטיבי של בנ"א הוא כי הקיום זהה עם קונקרטיות. ממילא אם אמרנו שהאל לא קונקרטי, אמרנו שהוא לא קיים. הבעייה מתחילה לדעת הרמב"ם עם הבנת האנשים לגבי מהות המציאות. מהי משמעות ה"קיום", ה"יש". בשביל ההמון קטגוריית המציאות התכווצה לקטגורית הקונקרטיות. כלומר, לדעת הרמב"ם צריך לרפא לא רק את השפה כדי לרפא את האנשים. צריך לרפא את תפישת ה"יש" שלהם. צריך להרחיב את קטגוריות המציאות שלהם, את קטגורית ה"יש" שלהם, להגיד שיש "יש" שאינו קונקרטי. אצל אפלטון האידאות הן "יש" שאינו קונקרטי. יתרה מכך, רק הן באמת "יש", הקונקרטי הוא כבר בין ה"יש" ל"אין". יכול להיות שדווקא הלא קונקרטי הוא הקיים ואילו הקונקרטי אינו קיים.
במהלך מורה נבוכים הרמב"ם הולך להוכיח באופן מופתי (הוכחה מופתית – הוכחה אבסולוטית ששוללת את החירות של מי ששומע אותה, מרוב שהיא מוחלטת), שיש אלהים והוא לא בעל גוף. כלומר, מי שיקרא את את מורה נבוכים של הרמב"ם יקרה לו דבר לא רצוני, למרות שהוא מרצונו התחיל לקרוא את הספר. מרגע שמבינים את ההוכחה של הרמב"ם, אין ברירה אלא לקבל אותה.
לפי הרמב"ם צלם הוא הצורה של הדבר. תכונה מהותית שהיא זהה עם הצורה שלו. תכונה מקרית היא תכונה שלא קשורה למהות של הדבר. אם שינו את התכונה המקרית לא משנים את הדבר, לדוג', צבע השלחן לא עושה אותו למה שהוא. התואר הוא התכונות הקונקרטיות. הצלם הוא הצורה, מה שהופך את הדבר למה שהוא.
אתיקה מתעניינת בטוב (אסתטיקה ביופי, המדע באמת). חיים אתיים הם חיים בהם שואפים אל הטוב. אריסטו כתב בספרו האתיקה הניקומנית שא"א להבחין בין הדיון באתיקה לבין הדיון בצורות. כששואלים מהו כסא טוב, מתכוונים לכסא שעושה את הפעולה של הכסא בצורה טובה. צורת הגנב היא שהוא גונב טוב, לא זה שהוא בלונדיני או לא. יש איכות מסויימת, תכונה מהותית של להיות גנב. בשביל לשאול מהו אדם טוב, צריך קודם לשאול מהו אדם. מהי צורתו – מה הופך אותו לאדם. אתלט מביא את הגוף לשלמות, אך הגוף של האדם איננו מהותי לאדם. ייתכן שאתלט הוא יונק טוב, אך לא אדם טוב. אם התבונה היא מה שהופכת את האדם לאדם, והיא האנושיות, אדם טוב הוא הפילוסוף, מי שלוקח את התבונה שלו לשלמות.
הרמב"ם אומר שהדבר שאריסטו קרא לו "צורה", הוא מה שהתורה מכנה "צלם". הוא אומר שהצלם של האדם, השכל שלו, הוא צלם אלוהים. לפי הרמב"ם השכל של האדם הוא החלק האלוהי שבאדם. אם זה נכון, זה אומר שלאלוהים יש שכל. זה הופך את אלוהים בעבור הרמב"ם לאנושי בעצם, אם אנושיות היא שכל. אם מישהו לא מפתח את התבונה שלו, הוא לא אדם, אלא רק פוטנציאל אדם. הוא לא ממש את האנושיות שבו, את הצד שהופך אותו למי שהוא.
לפי הרמב"ם החלק האלוהי שבאדם הוא השכל שבו. עם הזיהוי הזה פותחים את מורה נבוכים של הרמב"ם – החלק הכי אנושי שבאדם הוא החלק האלוהי שבאדם. זיהוי זה רחוק מלהיות טריוויאלי. אינטואיציה דתית קלאסית הפיכה – המגע של האדם עם האלוהות קשורה להתנתקותו מהאנושיות שבו, פריצה אל מעבר לה. רגע של אמונה הוא רגע שבו מאמינים בגלל שזה אבסורד (כמו שאומרים תיאולוגים נוצריים). קירקגור אומר על העקידה שהיא רגע של התעלות של אברהם על האנושיות שלו. על פי השכל לא צריך להרוג את יצחק, כי בו יקרא לו זרע. לא על פי המצפון. כל מה שגורם לאברהם להיות אנושי מועלה על גבי המזבח. אברהם התעלה מעבר לזה.
הרמב"ם אומר שהחלק האלוהי שבאדם מתגלה דווקא במימוש האנושיות. זה החידוש הגדול של פ"א במורה נבוכים. הרמב"ם טוען כי ככל שאדם אנושי יותר כך הוא גם אלוהי יותר. זיהוי משולש בין היות טוב (במובן האיסטוטלי) לבין היות אדם לבין היות קדוש. שלושת הנ"ל מתממשים באותה הנקודה.
נחדד זאת באמצעות דיון של הרמב"ם בפ"ג ל"א. הרמב"ם טוען שלכל המצוות יש טעמים. ההבחנה התלמודית בין מצוות שיש בהן טעם למצוות שאין בהן טעם לא נכונה. אם בוחנים את המצוות ניתן לגלות את סודן. הרמב"ם מבין משהו בפסיכולוגיה הדתית – רוב האנשים שיבינו שלכל המצוות יש רציונל, מבחינתם זה ירוקן את המצוות מתחושת הקדושה שלהן, כי אנשים מזהים קדושה עם הבלתי מוכר. אם זה בלתי מוכר זה קדוש. אם זה מוכר זה מחולל ומרוקן מקדושה. נגד אינטאיציה זו נאבק הרמב"ם. נשגב הוא מחוץ לגבולות ההבנה.
