דקארט \ מאמר על המתודה (1637)-
דקארט כותב ספר אוטוביוגרפי- נכתב בגוף ראשון. והוא מציג שם את סיפור חייו (כיום אנו ידועים כי האוטוביוגרפיה היא בדויה). מתאר הסתובבות בעולם, חיפוש בספרים ופגישת אנשים, ומצא כי שום דבר שפגש בו- לא סיפק אותו.
בפרק הראשון בחיבור מתאר עולם חרב, אפוקליפסה (התגלות)- העולם החרב הוא הזדמנות להניע מחדש את גלגלי המחשבה.
קטע מהחלק הראשון בעל המתודה:
דקארט מתחיל בניסיון להעניק כללים מתודיים לשימוש הנכון של השכל. דקארט אומר כי כל בנ"א רצים אחר הנאות, כסף, כבוד וכו'- מעט מאוד רוצים יותר שכל. השכל הישר הוא הדבר המשותף ביותר לכל בני האדם. לכולנו יש אותה מנת שכל (ההוכחה- אף אחד לא רוצה יותר, כנראה כי לא רואה יותר אצל האחרים- כמובן באירוניה).
ההנחה היא כי אילו היו בנ"א משתמשים בשכלם בצורה ישרה יותר, בכוח השיפוט שלהם (שבמובלע- זה הכוח של השכל)- הם היו מגיעים למסקנות זהות.
רוצה להביא קץ לערב הרב של הרעיונות. אנשים לא הפעילו את המתודה הנכונה (את הדרך), כדי להפעיל כיאות את כוח השיפוט שלהם, הוא כאמור התבונה. (לפי דקארט- הגדרת השכל= כוח השיפוט).
לכן בהיגיון הרביעי יקדיש פרק שלם לסוגיית הטעות.
בהמשך הדברים אומר דקארט- אם העולם מבחוץ לא יכול לספק לו דבר מה איתן, יציב במדעים- לא נותר אלא להשאיר בחוץ ולהתכנס אל תוך עצמו (כך כותב בסוף הפרק הראשון).
דקארט מתאר את מסעותיו ונדודיו. עד שהגיע למסקנה, כי עליו להתכנס בתוך עצמו.
בהיגיון הראשון- פרקטיקת של העלאת הספק. הוא פרקטיקה של התכנסות לתוך העצמי. נישול הדרגתי של כל השכבות (האנשים שפגשתי, הספרים שקראתי)- בהגיונות מנוסח במונחים יותר אפיסטמיים- התנערות מהחושים וכו'.
השוואה לפילוסופיה היוונית– סוקרטס בעיקר מפריך, ומראה לבי שיחו את חוסר הקונססטיניות שלהם. התנועה הביקורתית היא חזרה על העצמי שלו. העצמיות הסוקרטית.
במובן מסויים ההתחלה של הפילוסופיה המודרנית דומה לפילוסופיה היוונית.
בפרק השני של על המתודה- דקארט מנסח ארבעה כללי מתודה. מנוסחים בצורה לקונית ומדויקת מאוד.
א. ברירות ומובחנות– לא להחזיק בדעה אם היא לא ברורה ומובחנת.
ב. אנאליזה, פירוק– לחלק לכמה שיותר חלקים פשוטים את מה שאני מבקש לבחון
ג. הסינתזה– הרכבה מחדש, באופן כזה שנבין את סדר ההרכבה .מן הפשוט למורכב, עד הגעה לקשים יותר, שבעקבות האנאליזה נבין אותם:"להוליך מחשבותיי באופן מסודר, כדי לעלות אט אט מדרגה אחת לאחת עד לידיעת הדברים המורכבים ביותר…"
ד. ביקורת על מה שעשיתי- לבדוק שלא פספסתי שום יסוד, מרכיב או מהלך.
כללי המתודה, לנו החפוזים, יכולים להראות טריוויאליים/ מעגליים/ מובנים מאליהם. אך זה מה שמאפיין את העקרונות הקרטזיאניים- כגודל פשטותם כך מורכבותם. בכדי להגיע לדבר מובחן, נדרשת פרקטיקה של הטלת ספק. ההיגיון הראשון הוא תמונת המראה של עיקרון הטלת הספק. בפרק, דקארט מפעיל את העיקרון באופן מוגזם- המתודה היא הטלת ספק מוגזמת- כך שאם יימצא משהו ששורד אותה, הוא יהיה ברור ומובחן. כלומר, הדבר הברור ומבחן הוא זה שלא ניתן יהיה להטיל בו ספק. לפני דקארט לא ראינו עוד הטלת ספק כה קיצונית. מעמיד בספק אפילו את אמיתות הלוגיקה והמתמטיקה.
לעת עתה כללי המתודיקה ייראו גולמיים ואולי אף טריוויאליים- אך אין זה כך. כללי המתודיקה שלו מנצחים על כל המהלך שלו ומאפשרים לו להגיע להכין שהגיע.
הערה אחרונה (או: כלל מתודי שלא מנוסח ב'על המתודה'- אך חבוי בהם)-
דקארט כותב כי הדבר החשוב ביותר "כלל הכללים"- שאולי חסר ביותר אצל מי שבא לעסוק במדעים- הוא "כלל הזהירות והאיטיות"; דקארט נותן את ההנחיה הזו לאורך המאמר על המתודה, תוך כדי ההגיונות- הדבר הכי חשוב, לפי דקארט, היא ההתבוננות, הקצב האיטי.
בהשגות דקארט כותב על ההגיון הראשון כי אילו היה צריך להמליץ לכותב- הוא היה ממליץ לו להתבונן בהיגיון הראשון שבועות ואף חודשים. אם כן, זה הכלל המתודי הלא מנוסח
