מאבק לא היה הסיבה היחידה או אפילו המרכזית לעצמאות האפריקאית, אך הוא היה מרכיב הכרחי בכל מהלך של השגת או שמירה על עצמאות. עם זאת, למעט במקרה של דרום-אפריקה, לא ניתן לתלות את העצמאות האפריקאית במאבק המקומי בלבד, שכן תמיד היו גורמים חיצוניים נוספים. אך בכל מקרה, קשה לטעון כי העצמאות הייתה מענק חף מאילוצים של המדינות הקולוניאליות.
קרב אדווה נחקק בהיסטוריה כניצחון הרואי יחיד של עם אפריקאי כנגד כוח קולוניאלי, וכמובן, אלמלא היה מנליק מתייצב עם צבאו כנגד האיטלקים לא הייתה נותרת אף מדינה חופשית בכל היבשת. אך מבלי להמעיט בערך ההישג האתיופי, דעתי היא שבשמירה על עצמאות אתיופיה היו מרכיבים נוספים שעמדו ברקע של קרב אדווה. מעבר לחלמאות הטקטית של הכוח האיטלקי יש לציין כי האיטלקים היו מהחלשים שבכוחות הקולוניאליים שפעלו באפריקה, ושאילו היה עומד מנליק מול כוחות בריטים או צרפתים, בהחלט ייתכן שהתוצאה הייתה שונה. הסיבה לכך שאף מעצמה זולת איטליה לא גילתה עניין באתיופיה מעידה חוסר האטרקטיביות שלה, והוא זה שבמידה רבה שמר על עצמאותה. הנכסים האסטרטגיים החשובים בקרן אפריקה, אזורי החוף, כבר נתפסו בידי הכוחות הקולוניאליים, אך לאף אחד לא היה חפץ בכיבושו של אזור הררי נידח ומבודד שלעם בו תודעה לאומית, שלטון מסודר יחסית עם קשרים פוליטיים בינלאומיים ובעיקר צבא מחומש בנשק חם (עושר המחצבים של אתיופיה, למיטב הבנתי, לא היה ידוע באותה עת. אילו היו מרבצי הזהב שבה ידועים ייתכן מאוד שהתמונה הייתה שונה). הסיבה[1] לעניינה של איטליה באתיופיה נבע בעיקר משיקולי יוקרה של מדינה צעירה (בת 25 ב-1896) שביקשה לבסס את מעמדה וערכה ככוח עולמי ולקחת חלק במרוץ הקולוניאליסטי, אינטרסים כלכליים או אסטרטגיים היו מועטים, אם בכלל. ייתכן וזו הסיבה שלאחר מפלתם המתינו האיטלקים 40 שנה עד שניסו שוב. לסיכום, אין ספק שללא מאבק לא הייתה נותרת אתיופיה עצמאית, אך טענתי היא שאם השתלטות על האזור הייתה באמת כדאית בעבור מדינה אירופאית יפים הסיכויים שמנליק לא היה עומד מול האיטלקים החלשים ותאווי הכבוד אלא מול אויב חזק ו\או נחוש בהרבה, ושתוצאות מאבקו היו שונות.
במקרים של מדינות שיצאו משעבוד לחירות, גם כאן טענתי היא שהמאבק המקומי היה רק אחת מבין מכלול סיבות שהובילו לעצמאות, ושבלעדי סיבות נוספות אלו, לא היה המאבק נושא פרי.
על פניו ניתן לטעון כי המאבק של הCCP בגאנה שהלך והתפתח מאופי פוליטי-דיפלומטי לכדי "פעולה חיובית" אגרסיבית יותר וסחף אחריו את דעת הקהל הוא שאילץ את הבריטים לבצע מהלכים בכיוון של הענקת עצמאות. אך כושר העמידות של הבריטים כנגד מאבק מסלים היה תלוי במידה רבה במארג רחב של אינטרסים ואילוצים. ראייה לכך היא שמאבק דומה בקניה לא הוביל לאותן תוצאות וזאת, לטענתי, בשל נוכחותו של אילוץ נוסף בדמות המתיישבים הלבנים. בנוסף להתנגדות המקומית במושבותיה, עמדה בריטניה (והמדינות הקולוניאליות האחרות) בסוף שנות החמישים בפני מארג רחב של לחצים אנטי-קולוניאליים כגון חולשתן לאחר מלה"ע 2, דעת הקהל מבית, אווירת הליברליזם באירופה, הקמת האו"ם ולחצן של ברה"מ וארה"ב. מערך שיקולים זה הניע את בריטניה להעניק עצמאות לגאנה אך הם לא מיהרו לעשות כן בקניה, וזאת בשל נוכחותו של אילוץ נוסף בדמות כוחם ולחצם של המתיישבים הלבנים. התוצאה בקניה הייתה הסלמה של המאבק לפסים אלימים, תהליך שסביר להניח היה מתרחש גם בגאנה אלמלא הצלחתו של המאבק השליו באופן יחסי. כך, לדעתי, ניתן לראות שהמאבק לא היה הגורם הבלעדי לעצמאות משום שמאבקים דומים לא נשאו תוצאות דומות וזאת בשל נוכחותן של סיבות זולת המאבק. במילים אחרות, אילו היה לבריטניה אינטרס נוסף בגאנה ייתכן ושלב העצמאות שם היה מתאחר כפי שקרה בקניה, ואילו היה קיים אינטרס חזק יותר באחת מהמדינות (כמו תלות כלכלית אקוטית במשאב כלשהו, למשל), ייתכן והבריטים היו מגלים עמידות גדולה יותר מול המאבק והעצמאות הייתה מגיעה רק מאוחר יותר, אם בכלל. כך אנו רואים שלא המאבק לבדו הוא שהוביל לעצמאות, ואף שהוא היה מרכיב מרכזי, למהלך היו שותפות סיבות רבות שמקור חלקן הרחק מאדמת אפריקה.
מסקנתי, לפיכך, היא שמאבק היה תהליך הכרחי וחשוב אם כי לא בלעדי בדרכן של מדינות אפריקה לעצמאות. האפשרות של "מענק" אינה באה בחשבון משום שהכוחות הקולוניאליים לא העניקו למדינות אפריקה עצמאות מתוך טוב ליבן, אלא רק משום שנאלצו לעשות כן בשל מכלול סיבות. יוצאת דופן היא דרום אפריקה שם ביטול האפרטהייד היה תוצר כמעט בלעדי של המאבק נגדו, והאג'נדה לא הייתה לאומיות או עצמאות אלא שיווין ורפורמה. אמנם היו לחצים בינלאומיים הולכים וגוברים על דרום אפריקה, אך אלו היו אף הם במידה רבה תוצר של המאבק ואירועים קיצוניים בו כגון טבח שארפוויל, אירועי יוני 76' ו-86' שעוררו את דעת הקהל העולמית כנגד האפרטהייד. אילו היו התושבים השחורים בדרא"פ משלימים עם המצב ונמנעים ממאבק, ספק אם היה מישהו נחלץ לעזרתם מיוזמתו שלו.
בהקשר עצמאות המדינות דעתי היא שחשובים מהשלכותיו של המאבק בפועל הם סיבותיו ועצם קיומו הקשורים בהתגבשות תודעה לאומית וכתוצאה מכך תנועות שנאבקו למען עצמאות. יותר משהיו המאבקים הלאומיים גורם שלחץ על המדינות הקולוניאליסטיות הם היו הן סיבה והן מסובב של תודעות קולקטיביות חדשות בקרב עמי אפריקה. הקולוניאליזם אכן יצר את המדינות באפריקה, אך הוא שרטט לא רק את גבולותיהן. עול הקולוניאליזם יצר שותפות גורל בין ממלכות ושבטים שלפנים לא היה בניהם קשר ואף איחד במובן מסוים את כל עמי אפריקה, ההתנגדות לזרים הנוגשים יצרה את התנועות הפוליטיות שמאוחר יותר הנהיגו את המדינות העצמאיות, היא יצרה גיבורים, מנהיגים ואתוסים לאומיים, היא הניעה את העמים ללבן בינם לבין עצמם את שאלת אופי המדינה שעל עצמאותה הם נאבקים. המדינות העצמאיות באפריקה נולדו כולן (למעט אתיופיה ועם סייגים מסוימים למדינות צפון אפריקה) מתוך מאבק, ובלעדיו, אילו היו קמות מדינות אירופה יום אחד בראשית המאה ה-20 ופשוט עוזבות, ספק אם היו מותירות אחריהן חברה השונה מהותית מבחינה פוליטית ומדינית מזו שמצאו כאשר רק הגיעו לאפריקה.
[1] דברים אלו מבוססים במידה רבה על:
Henze, Paul. Layers Of Time: A History of Ethiopia, 2000, Shama Books.p.154-176
