בעיני קוואמה נקרומה אחדות אפריקאית משמעה אחדות מדינית, הפיכת כל אפריקה ליישות פוליטית אחת מאוחדת תוך נטייה מסוימת המשתמעת מדבריו למבנה פדרלי (ההתייחסות לארה"ב וברה"מ כמודל). טענתו של נקרומה היא שאיחוד פוליטי של כל אפריקה לכדי מדינה אחת יעניק לה כוח שיוכל לעמוד בפני אינטרסים זרים (כמו ניאו-קולוניאליזם – "אנו זקוקים לכוח הנובע מליכוד שורותינו כדי להתגונן מהסכנה המוחשית מאוד של שיבת הקולוניאליזם, מחופש בתחפושות שונות") ויאפשר פיתוח חברתי וכלכלי ביבשת לעומת התפצלות של אפריקה למדינות שונות ונפרדות שיהיו כל אחת בפני עצמה חלשה. נקרומה אינו מסתפק באחדות רוחנית של זהות וזיקה ומבקש לתרגם את ביסוסו של הלאום השחור למונחים פוליטיים, טריטוריאליים ומדיניים. בעבור נקרומה השאיפה הלאומית האפריקאית צריכה להיות שאיפה לאחדות כלל-אפריקאית שאינה מתייחסת לגבולות שיצר בה השלטון הקולוניאליסטי – "עבורנו, אפריקה על אייה היא אפריקה אחת בלבד". שאיפתו היא כינון הנהגת גג – "בסיס פוליטי משותף", אך מהקטע לא לגמרי ברור אם כוונתו למדינת פדרציה אחת דוגמת ארה"ב או לאיחוד פוליטי המשמר זהויות מדיניות דוגמת האיחוד האירופי (כאמור, נדמה כי הוא נוטה מעט לכיוון הפדרלי, לדוגמאות בתחילת הדברים מצטרפת גם המילה "אינטגרציה" בסופם), כך או כך, דבריו הם בבחינת 'מאוחדים נעמוד, מפולגים ניפול'.
תפיסתו הפאן-אפריקאית של נקרומה נבדלת מהפאן-כושיות בהתמקדות המדינית-לאומית-פוליטית שלה. הפאן-כושיות לא נגעה לגבולות טריטוריאליים או יצירת יישות מדינית והתמקדה בעיקר בשיקולים גזעיים. אפריקה לא הייתה המוקד של הפאן-כושיות אלא צאצאיה באשר הם, שחורים הנתונים תחת שלטון לבן מפלה ומדכא. הלאומיות הפאן-כושית קראה לשחרור האדם השחור באשר הוא מעול השלטון של האדם הלבן ולשם כך פעלה ליצירת זהות אפריקאית הנסמכת על מורשת והיסטוריה, ואף שמלאומיות זו השתמעה עצמאותן של מדינות אפריקאיות ומיגור הקולוניאליזם הדגש בה היה על הגזע השחור, כך שהערבים של צפון-אפריקה לא נכללו בשאיפות הלאומיות הפאן-כושיות. הפאן-האפריקניזם, לעומת זאת, המיר את רעיון הלאומיות הגזעית ללאומיות טריטוריאלית הנוגעת לכל יבשת אפריקה ובכלל זה גם יושביה הלא-כושים מצפון לסהרה.
