בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה החלה לחלחל ההכרה, הן בקרב השליטים והן בקרב הנשלטים הקולוניאלים, כי הקולוניאליזם במתכונתו המקורית מהמאה ה-19 אינו יכול או אינו צריך להימשך באפריקה, כאשר משקלם היחסי של "אינו צריך" ו"אינו יכול" משתנה בין השקפותיהם של השליטים והנשלטים. ההשקפה לפיה הקולוניאליזם אינו צריך להימשך מתקשרת יותר לשיקולים של אידיאולוגיה וצדק ומהווה מרכיב דומיננטי יותר בראייה האפריקאית, ההשקפה לפיה הקולוניאליזם אינו יכול להימשך מתקשרת לאילוצים פוליטיים, כלכליים ואחרים והיא מכרעת יותר בראייה האירופית. כך או כך, שינויי התפיסה הן בקרב האפריקאים והן בקרב האירופים (למעט פורטוגל) במחצית המאה ה-20 החלו לשלול את המשך הקולוניאליזם.
בקרב האפריקאים החלה הסלידה הראשונית מהשלטון הזר הכפוי להתהוות לכדי תנועה ממשית בעשורים הראשונים של המאה ה-20 ולהגיע למסה קריטית במחצית המאה. התעוררות אנטי-קולוניאלית זו מתבטאת בהקמתם של ארגונים וולונטריים שונים, הקמת ארגונים פוליטיים ומפלגות שקראו במידה כזו או אחרת לשינוי במשטר הקולוניאלי או לביטולו המוחלט וכן ניצני התקוממות – הפגנות ואף התנגדות אלימה. הגישה האנטי-קולוניאלית השתנתה בין ארצות שונות וגופים שונים בתוך הארצות ונעה בין רצון לרפורמה בשלטון הקיים ודרישת שוויון פוליטי ואזרחי לבין תביעה לביטולו המוחלט של השלטון הזר ועצמאות מלאה למדינות האפריקאיות. ניתן אולי לראות בשלב הקריאה לרפורמה במסגרת השלטון הקיים כשלב ביניים בדרך לקריאה לעצמאות.
גם בקרב המדינות השולטות לא שררה אחידות בהשקפה כאשר בעוד שבריטניה החלה לדבר על דה-קולוניזציה כבר לאחר מלחמת-העולם השנייה ואף פעלה בכיוון של כינון ממשל אפריקאי עצמאי סרבו בתחילה שאר המדינות השולטות להכיר באפשרות זו ו"התפכחו" רק בשלבים מאוחרים יותר בשלהי שנות החמישים במקרה של צרפת ובלגיה ובאמצע שנות השבעים במקרה של פורטוגל. אך כל המדינות הקולוניאליסטיות הגיעו, כל אחת בתורה, להכרה כי הקולוניאליזם אינו יכול להימשך. בצורה המקבילה להשקפה האפריקאית, רפורמות כאלו ואחרות היו בפועל שלב ביניים בדרך לשלב הסופי – ביטול הקולוניאליזם. כמו כן ניתן לטעון כי המדינות האירופיות לא שינו את השקפתן המוצאת אינטרס כלכלי ופוליטי באפריקה, אך הן כן שינו את דעתן לגבי הדרך המיטבית לניצול משאב זה לטובתן.
כך ניתן לטעון כי השינוי בהשקפה האפריקאית הורכב ראשית מהכרה מגובשת באי-הצדק של הקולוניאליזם ושנית מרצון בשינוי מצב זה. במקרה של האירופים ישנה ראשית הכרה באי-האפשרות של המשך הקולוניאליזם ושנית השלמה עם הצורך בשינוי המצב.
בקרב הנשלטים הקולוניאליים ניתן להסביר את ההכרה באי-הצדק של הקולוניאליזם ואת הרצון בשינויו או ביטולו דרך שילובן של שתי סיבות. ראשית העול הקולוניאלי על האפריקאי ה"פשוט" (להבדיל ממשכיל) שנכח בצורות שונות של הגבלה וכפייה החל מימיו הראשונים של הקולוניאליזם והחריף בזמן מלחמת העולם השנייה. הגברת הניצול הכלכלי בעבור כלכלות המלחמה והגיוס של אפריקאים לצבאות האירופים הכבידו את הנטל והפגיעה באוכלוסיה האפריקאית והכשירו את הקרקע להתנגדות והתמרמרות כנגד המשטר הקולוניאליסטי. התנגדות והתמרמרות אלו קיבלו צורה ותוכן פוליטיים ואידיאולוגיים על-ידי השפעות של חשיבה מערבית שחלחלו לאפריקה דרך הצינור הקולוניאליסטי ובעיקר דרך שכבות המשכילים שיצר החינוך הקולוניאליסטי. לאומיות הייתה שם המשחק בהתגוששות רבתי של העולם במחצית הראשונה של המאה ה-20, האטמוספרה הרעיונית של מושגים כמו זכות העמים להגדרה עצמית, דמוקרטיה וליברליזם היוותה את הלך הרוח לאחר מלחמת העולם השנייה ועמדה ביסוד הקמת האו"ם, רעיונות אלו לא נעלמו מעיניהם של האפריקאים שדרך הקולוניאליזם זכו להציץ במתרחש מעבר לגבולות יבשתם. חיילים אפריקאים בצבאות אירופים וחיילים ממוצא אפריקאי שהגיעו לאפריקה היוו נתיב מסוים למעבר של תוכן אידיאולוגי, אך היו אלו בעיקר שכבות המשכילים מקרב האוכלוסייה האפריקאית שדרך חינוכם המערבי השכילו לראות ש"מתנת הנאורות" שמתיימר הקולוניאליזם להעניק לאפריקה היא חלקית ומסויגת משום שחסרים בה מרכיבים מהחשובים ביותר בעבור האירופים עצמם, ובניהם בעיקר החירות והשוויון. לכך ניתן להוסיף השפעות של תנועות ורעיונות שנוצרו בקרב שחורים בארה"ב שדיברו על לאומיות כושית ואפריקאית ויצאו כנגד הגזענות והאפליה. כך חוברים להם שני תהליכים שנגרמו בשל הקולוניאליזם, דהיינו העול על האוכלוסייה והייבוא של מחשבה מערבית בכדי ליצור שורשי התנגדות מתגברת לשלטון הקולוניאליסטי שהתחילה מתביעות לשיפור פוליטי וכלכלי במצב הקיים והגיעה ללאומיות ותביעות עצמאות. ההתמרמרות העממית יכלה לקבל כיוון ותבנית במסגרת רעיונית "מיובאת" כמו במקרה של מפלגות פוליטיות, למשל. לחילופין, רעיונות ליברלים שהביאו עימם משכילים אפריקאים יכלו למצוא אוזן קשבת ולגייס תמיכה המונית בקרב האפריקאים הכורעים תחת העול הקולוניאליסטי. ההכרה החומרית (בקרב האיכרים והעם ה"פשוט") והרוחנית (בקרב המשכילים) בנזקי הקולוניאליזם ואי-הצדק הגלום בו חברו יחדיו בכדי ליצור הלכי רוח הקוראים לרפורמות ולבסוף גם לביטול הקולוניאליזם.
במישור של מדינות האם ניתן ראשית לציין את ההתעוררות האפריקאית המוסברת לעיל כסיבה בעלת משקל מסוים בשינוי הגישה הקולוניאליסטית. סיבה נוספת שניתן למנות היא מצבן הכלכלי הרעוע של מדינות אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, דבר שהקשה על המשך השליטה הקולוניאליסטית וגרר ביקורת רבה מבית שתבעה מההנהגות להתמקד בשיקום הריסות המלחמה ולא בטיפוח האימפריה. עוד בספרה הכלכלית ניתן לציין הבנה של המדינות האירופאיות כי ייתכן וניתן לשמר ואף לשפר את התועלת הכלכלית שמניבה אפריקה בדרכים אחרות משליטה בהן בפועל שתבעה משאבים רבים. בתחום הפוליטי התחזק השמאל, הן במערכות הממשל של המדינות עצמן והן באווירה הגלובלית, וגישות סוציאליסטיות השוללות את הקולוניאליזם החלו להשפיע על קבלת ההחלטות של מדינות אירופה.
בנוסף להתעוררות האפריקאית וללחצים הפוליטיים והכלכליים מבית הושפעו מדינות האם גם מאווירה ולחצים בינלאומיים לאחר מלחמת העולם השנייה. עמדתן של מעצמות העל החדשות, ארה"ב וברה"מ, התנגדה להמשך הקולוניאליזם. גם הקמת האו"ם והלכי הרוח הפוליטיים שהביאו להקמתו עמדו בסתירה להמשך השלטון הקולוניאליסטי. למעשה, אווירה זו השוללת את האימפריאליזם ודוגלת בזכותם של העמים להגדרה עצמית יצרה תהליכים של דה-קולוניזציה במקומות אחרים בעולם כמו קנדה ואוסטרליה, המזרח הרחוק והמזרח-התיכון. סיבה נוספת הקשורה בפוליטיקה שלאחר מלחמת העולם השנייה היא הניגוד האידיאולוגי בין שני הכוחות המרכזיים בעולם, ארה"ב וברה"מ, והתפלגות העולם משני עבריו של מסך הברזל. המרקסיזם והסוציאליזם התנגדו בחריפות לקולוניאליזם מאחר וראו בו צורה קיצונית של קפיטליזם, גישה זו יכולה הייתה להלך קסם על התודעה הלאומית המתפתחת באפריקה וכך נוצר החשש כי אפריקה תיטה בכיוון הגוש הקומוניסטי.
על השאלה האם המדינות הקולוניאליות אולצו או העדיפו לוותר על השלטון הקולוניאלי ניתן אולי לענות כי הן נאלצו להעדיף לוותר עליו. ניתוח נכון של המצב במחצית המאה ה-20 מביא היה למסקנה כי עצמאות אפריקאית היא עתיד בלתי-נמנע. ההתעוררות הלאומית והפוליטית של האפריקאים יכלה רק להאמיר ולגלוש מפסים מחאתיים פוליטיים לכדי התנגשויות אלימות, כפי שאכן קרה כאשר השחרור בושש לבוא וכאשר המדינות התעקשו לשמר את שליטתן, הדוגמא הבולטת היא פורטוגל. דעת הקהל העולמית ובקרב המדינות עצמן הפכה את האימפריאליזם למילה גסה והסתירה שבין הקולוניאליזם להלכי הרוח של האו"ם ואירופה המתחדשת לא הייתה יכולה להימשך עוד זמן רב. מתוך הכרה זו בסופו הקרב של הקולוניאליזם, הכרה שהכתה במדינות האם בזמנים שונים (ראשונה הייתה בריטניה, אחרונה פורטוגל), הבינו האירופים כי אם עתידות מדינות אפריקה לזכות בעצמאות, מוטב שהדבר יתרחש בצורה שתיטיב עימן (המדינות האירופאיות). לפיכך אילוצים שונים הם שגרמו למדינות הקולוניאליסטיות להעדיף לוותר על שליטתן בדרך הנתונה להשפעתן ולא כפופה לכפייה חיצונית. האלטרנטיבה הייתה השקעת משאבים בדיכוי התקוממות שרק תלך ותעשה חריפה יותר, התמודדות עם נזקים כלכליים, הדיפת לחצים מבית ומחוץ תוך נזק פוליטי משמעותי (כמו הסתכסכות עם ארה"ב, למשל) והסתכנות כי המדינות האפריקאיות לכשיקומו יטו בכיוון הגוש הסובייטי. לפיכך העדיפו בריטניה, צרפת ובלגיה להתיר את הרסן בצורה שתשחרר אותן מעול השלטון אך תשמר את האינטרסים הכלכליים שלהן וכן תבטיח כי המדינות החדשות יפלו בצידו הנכון של מסך הברזל. לסיכום ניתן לטעון כי הבחירה בסיום הקולוניאליזם הייתה העדפה של מדינות האם שנבעה מתוך אילוצים מגוונים.
