תנועת הפמיניזם הרדיקלי דוחה את הטענות של שתי קודמותיה, הפמיניזם המתון-ליברלי והפמיניזם הסוציאליסטי. הפמיניסטיות הרדיקליות טוענות שהדיכוי הגברי מכוון, ולפיכך הגבר הוא האויב של האישה
לשיטת הפמיניזם הרדיקלי חיסול הדיכוי מתחיל בשחרור הנשים מן השליטה הגברית. הפמיניסטיות הרדיקליות טוענות שהפטריארכיה משמרת את עצמה על ידי אלימות. אונס מספק דוגמא דרמטית לכך, על פי הפמיניזם הרדיקלי הוא חושף בצורה הצרופה ביותר את האמת על אודות יחסי גברים ונשים.
בעבור הפמיניסטיות הרדיקליות הקיצוניות ביותר , בדלנות נשית היא התגובה המספקת היחידה לפטריארכיה והדרך היחידה להשיג שחרור ושוויון של נשים.
פמיניסטיות רדיקליות אחרות טוענות לעליונות של נשים על הגברים ונעזרות בעובדות ביולוגיות על מנת לתאר זאת. על אף שפמיניסטיות רדיקליות רבות דוחות את הבדלנות המוחלטת ואת רעיון העליונות הנשית , הן בכל זאת חשות חשדנות עמוקה כלפי מוסדות מסורתיים הקשורים לתפקידי המינים, כמו נישואים אימהות ומשפחה. מוסדות אלו ,לדעתן, הם המקורות הבולטים לדיכוי הנשים.
להלן מספר טענות כלפי הפמיניסטיות הרדיקליות:
אם הפמיניזם הרדיקלי ימשיך להתעסק בבדלנות, בלסביות ובעליונות נשית זה יישאר תימהוני ולא יעיל. כלומר, הביקורת על הפמיניזם הרדיקלי היא בהכרח על הטענות המהותיות שלו אלא על היעילות הפוליטית שלו כאסטרטגיה לשינוי חברתי ושחרור נשים.
דמוניזציה של גברים היא יותר זעקת כאב מאשר מדיניות קונסטרוקטיבית.הצגת האישה כקורבן נצחי אינה משרתת את עניין השחרור ובטח שלא מקדמת אותו.
לא ניתן למצות את החיים האנושיים על ידי הסברים חד ממדיים. הטענה כי יש ראשית הבדלים מהותיים בין גברים ונשים, ושני כי ישנו צד אחד שהוא עליון על השני וצריך לשלוט בו היא צורת החשיבה שמלכתחילה הצדיקה את דיכוי הנשים
היחסים בין גברים ונשים אינם משחק סכום 0 למעשה שחרור הנשים עשוי בהחלט להתברר כתנאי מכריע לשחרורם ולאושרם של הגברים.
מה שמאחד את הפמיניזם הרדיקלי עם סוגים אחרים של פמיניזם הוא התנגדות לסקסיזם, כלומר, הנוהג הנפוץ של התייחסות לנשים כבלתי שוות ללא קשר לכשרון או יכולת שלהן. גברים המתייחסים לנשים כאל נחותות, הצריכים לשלוט בהם פשוט מפני שתפקיד הגבר הוא לצוות ותפקיד האישה ללכת אחריו, מתוארים בבוז בפי הפמיניסטיות כשוביניסטים גבריים.
