קצב האוורור הריאתי הוא כמות האוויר שנכנס במשך זמן מסוים. נפח אוויר בנשימה אחתXקצב הנשימה=קצב האוורור הריאתי.
בדרך-כלל נוטים לחשוב שהירידה בריכוז החמצן בדם גורמת להגברה של האוורור. אך הדבר לא לגמרי נכון. מערכת הבקרה המוחית רגישה לכמויות החמצן בדם, אך הגורם העיקרי המשפיע על שיעור האוורור הוא דווקא רמת הפחמן הדו-חמצני בדם.
עודף של פחמן דו-חמצני בדם מהווה גירוי חזק למרכז בקרת הנשימה במוח. בתגובה על עלייה בריכוז הפחמן הדו-חמצני, מוציא המוח פקודה לסרעפת ושרירי בת החזה להגביר את שיעור האוורור. תגובת המוח לשינוי ברמת הפחמן הדו-חמצני מהירה הרבה יותר מהתגובה לשינויים ברמת החמצן. רגישותו של המוח לעלייה ברמת הפחמן הדו חמצני כה גבוהה עד כדי כך שהוא מונע למעשה כל אפשרות של הפסקת הנשימה מרצון. אדם לא יכול לעצור את הנשימה עד מוות. במקרה של מצוקה מוציא המוח פקודה לבית החזה להתרחב ופעולה זו גוברת על כל פעולה אחרת שמנסה לבצע האדם.
הנשמה מפה לפה
כאשר אדם נופל ומאבד את הכרתו, יש לבדוק אם הוא נושם. אם מתברר שאינו נושם, יש לבצע בו הנשמה מפה לפה. ההנשמה משיגה שתי מטרות:
- הזרמת אוויר לריאותיו של האדם.
- המנשים פולט מפיו אוויר המכיל אחוז גבוה של פחמן דו חמצני שגורמת לגירוי במוחו של המונשם ומעוררת את מרכז בקרת הנשימה שלו להגביר את קצב האוורור.
ויסות קצב הנשימה במצב של מאמץ
שריר במאמץ > עליה ברמת פחמן דו חמצני בדם וירידה ברמת החמצן > מידע מהדם למוח – עלייה ברמת הפחמן הדו חמצני > מרכז בקרת הנשימה במוח רגיש מאוד לרמת הפחמן הדו חמצני > הגברת קצב האוורור והגברת אספקה של חמצן לשרירים.
* כאשר עושים פעילות גופנית, שרירי הצלעות מפותחים יותר ואז אפשר לנשום פחות מכיוון שנפח אוויר בנשימה אחת גדל.
ויסות קצב הנשימה במצב של אוורור יתר
הנשמות מהירה (אוורור יתר) > ירידה חדה ברמת פחמן דו-חמצני > מידע מהדם למוח – חוסר בפחמן דו-חמצני > מרכז בקרת הנשימה במוח רגיש מאוד לרמת הפחמן הדו חמצני > עיכוב הנשימה – ירידה ברמת החמצן בדם > התעלפות – הפסקת אוורור יתר > חידוש קצב נשימה רגיל.
מתוך: סיכומים בביולוגיה / ביולוגיה של גוף האדם / מערכת הנשימה
