ספר איוב הוא חקירה אודות בעיית הצדק האלוהי. בעיה זו, הידועה בתיאולוגיה כבעיית הרוע, ניתנת לניסוח גם כשאלה: "מדוע סובלים הצדיקים?" התשובה המקובלת בישראל הקדומה הייתה שאלוהים מתגמל צדיקות ומעניש את החטא (העיקרון המכונה עקרון הגמול). תפיסה זו מניחה עולם שבו לבחירות ופעולות אנושיות יש משמעות מבחינה מוסרית, אבל הניסיון האנושי מוכיח שלעיתים קרובות אין טעם לסבל.
אלוהים וצדק
המושג המקראי של צדק היה נטוע באל ובכריתת הברית איתו. הברית כללה אחריות לרווחה קהילתית, והצדיקים היו אלה שהשקיעו בקהילה, והפגינו דאגה מיוחדת לעניים ולנזקקים (ראה תיאור חייו של איוב בפרק ל"א). האנטיתזה שלהם היו הרשעים, שהיו אנוכיים וחמדנים. השטן (או היריב) מעלה את השאלה האם יש דבר כזה צדקנות חסרת אינטרס: אם אלוהים יגמל צדקה בשגשוג, האם בני אדם לא יפעלו בצדק ממניעים אנוכיים? הוא מבקש מאלוהים לבדוק זאת על ידי הסרת שגשוגו של איוב, הצדיק מכל משרתי ה'.
ספר איוב מתחיל בנרטיב המסגרת, המעניק לקורא "פרספקטיבה של עין אלוהים" יודע-כל המציגה את איוב כאדם בעל אמונה ואדיקות למופת. הניגוד בין המסגרת לבין הדיאלוגים והמונולוגים הפיוטיים, שבהם איוב אינו לומד לעולם על סצינות הפתיחה בגן עדן או על הסיבה לסבלו, יוצר תחושה של אירוניה דרמטית בין ההשקפה האלוהית של מחלוקת עם השטן, לבין ההשקפה האנושית על סבלו חסר הסיבה של איוב.
אשמתו של איוב
בדיאלוגים השיריים חבריו של איוב רואים את סבלו ומניחים שהוא חייב להיות אשם, שכן אלוהים צודק. איוב, ביודעו שהוא חף מפשע, מגיע למסקנה שאלוהים לא בהכרח צודק. הוא שומר על אדיקותו לאורך כל הסיפור (מנוגד לחשדו של השטן שצדקתו נובעת מציפייה לשכר), אך מבהיר כבר מנאומו הראשון שהוא מסכים עם חבריו שאלוהים צריך ויגמול צדקה. אליהוא דוחה את טיעוני שני הצדדים: איוב טועה בהאשמת אלוהים בעוול, שכן אלוהים גדול מבני האדם, וגם החברים אינם צודקים; שכן סבל, הרחק מלהיות עונש, עשוי להציל את הסובלים מצרתם.
פרק כ"ח בספר איוב, המזמור לחוכמה, מציג נושא נוסף, חוכמה אלוהית. הפרק אינו שם דגש על צדק גמול, אלא מדגיש את חוסר הנגישות של החוכמה. לא ניתן להמציא או לרכוש חוכמה, נכתב שם; אלוהים לבדו יודע את משמעות העולם, והוא מעניק חסד רק למי שחיים ביראת כבוד לפניו. לאלוהים יש חוכמה משום שהוא תופס את המורכבות של העולם – נושא שיחזור בנאומו הסופי של אלוהים בפני איוב.
כאשר אלוהים סוף סוף מדבר הוא לא מסביר את הסיבה לסבלו של איוב (שנחשף לקורא בפרולוג בשמים) ולא מגן על צדקתו. הנאום הראשון מתמקד בתפקידו בשמירה על הסדר ביקום: רשימת הדברים שאלוהים עושה ואיוב אינו יכול לעשות מדגימה חוכמה אלוהית כי הסדר הוא לב החכמה. לאחר מכן, איוב מתוודה על חוסר החוכמה שלו, כלומר על חוסר ההבנה שלו של פעולת הקוסמוס ושל היכולת לשמור עליו. הנאום השני נוגע לתפקידו של אלוהים בשליטה בקוסמוס.
תשובתו של איוב לנאום האחרון של אלוהים ארוכה יותר מהראשון שלו ומסובכת יותר. הדעה המקובלת היא שהוא מודה שטעה בכך שקרא תיגר על אלוהים וכעת חוזר בתשובה. בחלק המסכם של נרטיב המסגרת אלוהים משקם ומגביר את שגשוגו, מה שמעיד על כך שהמדיניות האלוהית בנושא צדק גמול נותרה ללא שינוי.
