טיציאן – ונוס מאורבינו – 1538 בערך – פירנצה
הציור הוזמן על ידי גידובלדו דלה רוביה (Guidobaldo II della Rovere), דוכס העיר אורבינו. במקור קישט הציור תיבת עץ (Cassone) הניתנות כמתנת נישואים.
הציור מתאר אישה צעירה עירומה הנמצאת בתוך ארמון ונציאני. היא שוכבת על גבי ספה או מיטה, נשענת בהסבה על גבי כרים ומאחוריה מעין וילון או מסך ירוק. בקצה המיטה שוכב כלב קטן. מאחורי הוילון מתגלה מראה חלל ארמון מפואר המרוצף באריחים חומים המדגישים את הפרספקטיבה ואת עומק החלל. על הקירות הארמון פרושים שטיחי קיר פרחוניים וקבוע חלון מרפסת גדול. בקצה החדר מתוארות שתי נשים נוספות – האחת, הלבושה בשמלה לבנה, כורעת ליד ארגזי מטען או נדוניה, הדומים לארגז שאליו נוצר הציור, ואילו השנייה, הלבושה בשמלה בגוון כתום או בגוון אפרסק, עומדת לצידה ואוחזת בבגד.
מבנה הציור מבוסס על הקומפוזיציה של הציור "ונוס הישנה" (1510) מאת ג'ורג'ונה. שם, מופיעה ונוס כאישה עירומה וישנה השוכבת בטבע הפתוח. טיציאן בחר לצייר את "ונוס" כאישה בת התקופה, שאיננה מוטרדת מעירומה ומתבוננת בצופה. למעשה, הרמז היחיד לזהותה של האלה הוא בשמו של הציור. שימו לב לקווי המתאר של הגוף שבעזרת טשטוש ואור וצל מקבלים פרספקטיבה אמיתית. האמת הזו ממשיכה גם בעיצוב הפנים המסתכלות ב"סקסיות" על הצופה- כמו גם הצמיד והטבעת על גופה- הכלב לצידה והמשרתות מאחוריה שמייצגים עושר. האלה כאן עוברת "התאזרחות" ומוצגת כאנושית, מינית ומפתה את הצופה.
בשנת 1863 יצר הצייר הצרפתי אדוארד מאנה את "אולימפיה", ציור השואב את השראתו מציורו של טיציאן. התרבות הקלאסית חיה- אבל הופכת למודרנית יותר- עדיין אספקט היופי מהתקופה הקלאסית- עם שילוב של מודרנה ועושר+ פיתוי וריחוק.
קומפוזיציה ואמצעים אמנותיים: במרכז היצירה שוכבת דמות נשית על-גבי מיטה שמצעיה
סתורים. היא מביטה אל הצופה ואוחזת בידה הימנית זר פרחים. על המיטה, לידה, שוכב לו כלב
קטן. צד ימין של הקומפוזיציה סגור על-ידי קיר אחורי, המפריד בין החלל הקדמי ובין החלל
האחורי של היצירה. מצד ימין הקומפוזיציה נפתחת ואנו צופים אל חדר נוסף שבו מתרחשת
סצנה יום-יומית של אישה העומדת ליד ילדה– שתי משרתות של הדמות הנשית המרכזית.
הילדה כורעת ומחטטת בארגז, הנראה כארגז נדוניה מקובל. משמאל להן חלון שממנו נשקף
הנוף בחוץ, ועליו עציץ.
זוהי קומפוזיציה סגורה, בעלת פרספקטיבה קווית ובנויה היטב. ביצירה של טיציאן הוא מזמין
את הצופה להשתהות על פרטים רבים נוספים מעבר לדמות הנשית המרכזית – הכלב,
המשרתות, הנוף בחלון והפרטים בקיפולי הסדינים; היא משדרת בו-זמנית מיניות ארצית ויופי
שמימי, ניגוד בין הדמות השוכבת במישור הקדמי והדמויות הארציות, היום-יומיות שמאחור,
ואפילו ניגוד בדמותה של ונוס עצמה, הנראית גם תמימה וגם מפתה, גם אלוהית וגם ארצית.
