סוף פרק ב' מפס' י"א – הרעים מגיעים ויושבים יחד עם איוב שבעה ימים ושבעה לילות, מגיעים להיות יחד איתו, שבעה ימי חסד על כל מה שאבד לו, נכסיו וילדיו.
א אַחֲרֵי-כֵן, פָּתַח אִיּוֹב אֶת-פִּיהוּ, וַיְקַלֵּל, אֶת-יוֹמוֹ.
ב וַיַּעַן אִיּוֹב, וַיֹּאמַר.
ג יֹאבַד יוֹם, אִוָּלֶד בּוֹ; וְהַלַּיְלָה אָמַר, הֹרָה גָבֶר. – מתחיל ביום שהוא נולד והולך אחורה עד הליל בו הוא נעשה. מדובר פה על לילה שבו יצאה הצהרה, מישהו הכריז בעולמות העליונים. ייתכן בנוסף שלא מדובר על הלילה שהוכרז שהיא בהריון אלא על הלילה שבו ההורים של איוב קיימו יחסים והאב שלו הכניס את אמו של איוב להריון.
ד הַיּוֹם הַהוּא, יְהִי-חֹשֶׁךְ:
אַל-יִדְרְשֵׁהוּ אֱלוֹהַּ מִמַּעַל; וְאַל-תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה.
ה יִגְאָלֻהוּ, חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת–תִּשְׁכָּן-עָלָיו עֲנָנָה; יְבַעֲתֻהוּ, כִּמְרִירֵי יוֹם.
ו הַלַּיְלָה הַהוּא, יִקָּחֵהוּ-אֹפֶל:
אַל-יִחַדְּ, בִּימֵי שָׁנָה; בְּמִסְפַּר יְרָחִים, אַל-יָבֹא.
ז הִנֵּה הַלַּיְלָה הַהוּא, יְהִי גַלְמוּד; אַל-תָּבוֹא רְנָנָה בוֹ.
ח יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי-יוֹם; הָעֲתִידִים, עֹרֵר לִוְיָתָן.
ט יֶחְשְׁכוּ, כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ: יְקַו-לְאוֹר וָאַיִן; וְאַל-יִרְאֶה, בְּעַפְעַפֵּי-שָׁחַר.
י כִּי לֹא סָגַר, דַּלְתֵי בִטְנִי; וַיַּסְתֵּר עָמָל, מֵעֵינָי.
יא לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת; מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע.
יב מַדּוּעַ, קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם; וּמַה-שָּׁדַיִם, כִּי אִינָק.
יג כִּי-עַתָּה, שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט; יָשַׁנְתִּי, אָז יָנוּחַ לִי.
יד עִם-מְלָכִים, וְיֹעֲצֵי אָרֶץ; הַבֹּנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ.
טו אוֹ עִם-שָׂרִים, זָהָב לָהֶם; הַמְמַלְאִים בָּתֵּיהֶם כָּסֶף.
טז אוֹ כְנֵפֶל טָמוּן, לֹא אֶהְיֶה; כְּעֹלְלִים, לֹא-רָאוּ אוֹר.
יז שָׁם רְשָׁעִים, חָדְלוּ רֹגֶז; וְשָׁם יָנוּחוּ, יְגִיעֵי כֹחַ.
יח יַחַד, אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ; לֹא שָׁמְעוּ, קוֹל נֹגֵשׂ.
יט קָטֹן וְגָדוֹל, שָׁם הוּא; וְעֶבֶד, חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו.
כ לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר; וְחַיִּים, לְמָרֵי נָפֶשׁ. = (למה יתן לעמל אור ולמה ייתן חיים למרי נפש? עמל=סובל. העמל – מר נפש, האור – חיים, למה יתן – ?@?@ תקבולת חסרה )
כא הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ; וַיַּחְפְּרֻהוּ, מִמַּטְמוֹנִים.
כב הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי-גִיל– יָשִׂישׂוּ, כִּי יִמְצְאוּ-קָבֶר. = (גיל במשמעות של קבר)
כג לְגֶבֶר, אֲשֶׁר-דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה; וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ.
כד כִּי-לִפְנֵי לַחְמִי, אַנְחָתִי תָבֹא; וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם, שַׁאֲגֹתָי.
כה כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי, וַיֶּאֱתָיֵנִי; וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי, יָבֹא לִי.
כו לֹא שָׁלַוְתִּי, וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא-נָחְתִּי; וַיָּבֹא רֹגֶז.
איוב מקלל את היום שבו הוא נולד וזו הכותרת של הפרק הזה. יש את החושך והאור, יום ולילה – מוטיבים חוזרים.
יש בדיונים האלה זרם התודעה (סוג של ז'אנר ספרותי – מצב שבו מישהו מתחיל לדבר ולא תמיד עניין קשור למשהו, מנושא לנושא).
איך אנחנו מבינים מה איוב רוצה לומר? כיצד אנו מתמודדים עם הפרק?
- מוטיבים חוזרים – חושך – אור / יום – לילה
- מילים מנחות – שדה סמנטי
- תקבולות
- זיהוי התכנים/ הנושאים
- מילה לא מוכרת – כיצד מבינים מילה לא מוכרת? לחפש מקבילות במקרא.
- דימויים/ מטאפורות
- שורשים מוכרים
- הפכים- מילים שמבטאות היפוך למשל ו' ההיפוך, אולם, אבל.
- מילות שאלה – בראשן; ה' השאלה.
- מילים ערכיות – במובן של טוב/רע, אשרי, שלום, עמל(סבל), כסף /זהב.
- מילות שלילה – לא/ אל.
- מילות פתיחה – מאוד חשובות; הלא, הנה.
יש כאן מעין מבנה אובייקטים – תיאורי האובייקט – משאלות ושאלות לגבי האובייקט – תוצאה/ תוצאה רצויה.
לדוגמא: יום; יום רע; יהי חושך; לי שלווה.
סיכומו של הפרק – איוב אומר; "הלוואי שלא הייתי נולד, ואם כבר אני חי הלוואי שאני אמות"
חלוקת הפרק לפסוקים –
שלושה מרכיבים מרכזיים :
ג' – י' ; איוב מקלל את יומו
יא' – י"ט ; (מתחיל ב"למה") תלונתו של איוב על כך שלא מת מרחם –בהתחלה הוא מתלונן למה הוא נוצר בכלל? (זרע והביצית של ההורים נפגשו ובהמשך נוצר היצור "איוב")
כ' – כ"ו ; (מתחיל ב"למה") תלונה כללית על הסבל האנושי, מתחיל ומסיים בדיבור על עצמו.
חלוקת משנה :
י"א – י"ג;
י"ד – י"ט;
כ' – כ"ג;
כ"ד – כ"ו;
חלוקת הפרק ;
- חלק א' פס' ג' – י' : איוב מקלל את יומו ולילו. ; מקלל את יום הלידה והלילה ייתכן שהלילה בו היא נכנסה להריון או הלילה "אמר" כלומר הלילה שבישר על הבשורה, או שבלילה הזה מישהו בישר- בעצם הלילה שבו נאמרה בשורת הלידה.
- פס' ד' – תפיסה שבה איוב מתלונן על כך שהיה צריך לפסוח על היום הזה.
- פס' ה' – החושך יגאל אותו (יגאל = גאולה או מלשון לטמא ללכלך) החושך ילכלך אותו, יטמא אותו. "יבעתוהו כמרירי יום" = יפחידו אותו שדים ביום.
"מרירי יום" – מהו הפירוש?
דברים ל"ב, כ"ד : "כד מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף, וְקֶטֶב מְרִירִי;" – יש פה דברים מפחידים ומאיימים. מהו הקטב מרירי?
תהילים צ"א, ה' – ו' : "ה לֹא-תִירָא, מִפַּחַד לָיְלָה; מֵחֵץ, יָעוּף יוֹמָם. ו מִדֶּבֶר, בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ; מִקֶּטֶב, יָשׁוּד צָהֳרָיִם." – קטב = שדים , אלו שדים שמסתובבים ביום בצהריים ועושים כל מיני צרות ומזיקים.
איוב בעצם לוקח את הסכנות שאורבות לאדם ;האופל, החושך – לוקח את המתנגדים הגדולים של האדם/ ה' ומזמין אותם לכבות את השמש ולבטל את היום. תמיד האדם מתפלל להינצל מהכוחות השלילים האלה, כאן איוב מזמין את הכוחות השלילים בכדי להציל אותו מיום לידתו.
- פס' ו' – "ו הַלַּיְלָה הַהוּא, יִקָּחֵהוּ-אֹפֶל: אַל-יִחַדְּ, בִּימֵי שָׁנָה; בְּמִסְפַּר יְרָחִים, אַל-יָבֹא." – איוב נלחם ביומן, היום הזה ימחק מלוח השנה, הוא לא יספר בימי השנה. ישנם ירחים, חודשים והיום הזה לא התקיים.
- פס' ז' – "ז הִנֵּה הַלַּיְלָה הַהוּא, יְהִי גַלְמוּד; אַל-תָּבוֹא רְנָנָה בוֹ." – גלמוד זו מילה שמופיעה בהקשר של בודד לרוב בספר איוב. בלילה הזה לא תבוא "רננה" כלומר בשורת הלידה.
- פס' ח' – "ח יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי-יוֹם; הָעֲתִידִים, עֹרֵר לִוְיָתָן." – יקבהו = יקללו , לויתן = מופיעים במיתוס.
תהילים ל"ד , י' – י"ד – יש כאן מישהו שאומר את המזמור שמדבר על מצב שיש אויב שמחרף את שמו של ה' ופוגע בעם ישראל , או במי שכותב את המזמור הזה. בעל המזמור מבקש מה' לבוא להילחם באויב הזה. אומר לה' "מדוע אתה יושב בחיבוק ידיים ולא עושה דבר?" הוא מזכיר לו שהוא מסוגל. "מקדם" – פעם אתה פעלת, עשית ישועות. "פוררת בעוזך ים" – ים זה לא סתם הים , אלא כוח שרוצה להילחם. בקיצור, מה שעושה בעל המזמור, יש כרגע אויב פיזי שמציק לישראל והוא קורא לה' לבוא לעזור, הוא מזכיר לו שבימי קדם הוא נלחם לא סתם באיזה אויב אלא בים, לוויתן ותנין.
מה שאיוב עושה בפרק ג' הוא קורא לכוחות האלו שילחמו ביום ובלילה. ברור שיש פה את התייחסות למיתוס הזה. איוב מרגיש שה' לא עוזר לו אלא נלחם בו ולכן הוא מזמין את הכוחות האחרים, אינו יכול לקרוא לה' כמו מחבר התהילים, משום שה' לא מקשיב ועוזר לו.
- פס י' – "י כִּי לֹא סָגַר, דַּלְתֵי בִטְנִי; וַיַּסְתֵּר עָמָל, מֵעֵינָי." הוא לא יצליח לראות את הבוקר שיגיע משום ש"לא סגר דלתי בטני" הבטן מופיעה כמקבילה לרחם. שהרחם ייסגר והזרע לא יכנס והוא לא יוותר. בגלל שזה לא קרה הוא מקלל את היום הזה.
- חלק ב' פס' י"א – יט' : מתלונן על שלא מת ברחם אמו. ;
- פס' י"א – י"ב – "יא לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת; מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע. יב מַדּוּעַ, קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם; וּמַה-שָּׁדַיִם, כִּי אִינָק." – כנראה שבמציאות ההיא היו יולדים על הברכיים. היולדת הייתה יולדת את התינוק והוא היה נופל על ברכי אדם מסוים. איוב בעצם אומר "כשאני נולדתי, זה פשוט אם לא היו מקדמים אותי רגליים הייתי נופל על הארץ והכל היה נגמר" הוא מצטער על כך שמישהו היה שם ולא נפל על הארץ. בשביל לחיות הוא צריך גם שדים וגם על כך הוא מצטער.
- פס' י"ג – י"ד "יג כִּי-עַתָּה, שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט; יָשַׁנְתִּי, אָז יָנוּחַ לִי. יד עִם-מְלָכִים, וְיֹעֲצֵי אָרֶץ; הַבֹּנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ." – מדבר עם מי היה שוכב והיה לו טוב עם מלכים ויועצים שעשו דברים רעים כבר הגיעו לשאול. הוא מתאר את עולם השאול כעולם אידיאלי.
- פס' ט"ו – י"ז -"טו אוֹ עִם-שָׂרִים, זָהָב לָהֶם; הַמְמַלְאִים בָּתֵּיהֶם כָּסֶף. טז אוֹ כְנֵפֶל טָמוּן, לֹא אֶהְיֶה; כְּעֹלְלִים, לֹא-רָאוּ אוֹר. יז שָׁם רְשָׁעִים, חָדְלוּ רֹגֶז; וְשָׁם יָנוּחוּ, יְגִיעֵי כֹחַ." אומר באופן ציני שהוא גרוע מכל האנשים האלה, המלכים וכל אלה שהם מתו והוא מסכן חי לכן הוא אומר אם הוא היה מת היה זוכה להיות עם האנשים האלה. כל הרשעים רגועים אין להם בשאול בעיות.
- פס' י"ח – "יח יַחַד, אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ; לֹא שָׁמְעוּ, קוֹל נֹגֵשׂ." האסירים שיש מי שרודה בהם, הם שאננים האסירים כשהם מתים טוב להם.
בתפיסה המקראית כולם מתים יורדים לשאול לאדמה כולם ביחד, גם הרשעים וגם הצדיקים. הוא מאוד מצטער שהוא לא שם.
- חלק ג' פס' כ' – כ"ו : תלונה על הסבל האנושי. ; כאן הוא עובר למשהו גלובלי יוצא קצת מעצמו, אולי תחילת הריפוי.
- פס' כ – כ"א "לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר; וְחַיִּים, לְמָרֵי נָפֶשׁ. – הסובל כא הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ; וַיַּחְפְּרֻהוּ, מִמַּטְמוֹנִים." – תיאור של אנשים שמחפשים את המוות כמו שאנשים מחפשים מטמונים, המטמון שלהם למות.
- פס' כב "הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי-גִיל– יָשִׂישׂוּ, כִּי יִמְצְאוּ-קָבֶר." – גיל = קבר, כלומר שמחים שיגיעו לקבר.
- פס' כג "לְגֶבֶר, אֲשֶׁר-דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה; וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ." – חוזר לעצמו, שהוא הגבר שדרכו נסתרה וה' בעצם לא שומר עליו או מסתיר אותו.
- פס' כד "כִּי-לִפְנֵי לַחְמִי, אַנְחָתִי תָבֹא; וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם, שַׁאֲגֹתָי." – לפני שהוא קם בבוקר, כבר הוא מוקף בשאגה וצער.
- פס' כה "כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי, וַיֶּאֱתָיֵנִי; וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי, יָבֹא לִי." – אולי הוא רומז שאולי חטאו.
- פס' כו "לֹא שָׁלַוְתִּי, וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא-נָחְתִּי; וַיָּבֹא רֹגֶז." – אף פעם הוא לא היה שקט או רגוע אבל הרוגז הגיע והוא מאוד מצטער על זה.
חזרה אל סיכום ספר איוב
