מאמר זה מציג את אסכולת הבניית המציאות. התקשורת מסקרת את עיירות הפיתוח ומדגישה בעיקר מרכיבים שליליים. העובדה שרוב החדשות אודות עיירות הפיתוח הן חדשות שליליות, גורמות לקורא העיתונות להאמין כי רוב האירועים המתרחשים בעיירות הפיתוח הם אירועים שליליים : " אירועי אי סדר " עפ"י אלי אברהם, סיקור המתמקד באירועי "אי סדר " מציג את עיירות הפיתוח כמרכזים של פשע, אלימות, שביתות, אבטלה והפרות סדר.
העיתונות משמשת כצינור שדרכו מתוודעים הקוראים לאזורים הרחוקים. המידע המרכזי על המקום מגיע אליהם באמצעות העיתונות והיא הגורם המרכזי המשפיע על התייחסותם אל אזורים אלה ואל האנשים הגרים שם.
( לדברי נלי אליאס ) – לקורא התל אביבי יש מושג כלשהו לגבי עיירות פיתוח והוא מקבל השלמה דרך העיתונות = הבניית המציאות.
המאמר בודק כתבות שפורסמו על עיירות פיתוח ומוצא מוטיבים מרכזיים שמאפיינים את "עיירות הפיתוח של העיתונות" :
- אלימות, פשע, חוסר שקט חברתי.
- לכלוך והזנחה – ( סיפורי מסכות )
- חוסר שליטה על גורל ועתיד מעורפל – ( " מקום שהעתיד נגמר בו.." )
- הכללות חוסר יהודיות וזיהוי עדתי פוליטי – ( מייחסים כל מקרה לכלל התושבים + כביכול, כולם מזרחיים ימניים )
- ספק ביכולת להיות "כמונו" – ( פקפוק ביכולתן של עיירות הפיתוח לאמץ נורמות של המרכז )
- פרימיטיביות – ( תושבי עיירות הפיתוח מוצגים כצרכנים של מסורת עממית בלבוש מודרני, בעלי אמונות טפלות וחסרי תרבות )
העיתונאים מגיעים לעיירות הפיתוח עם מטען אישי משלהם מתוך מחשבה ששם צריכה להיות אלימות, כאשר הם מצפים לאלימות ולהפרות סדר ומגלים שהכל בסדר שם, הם נותנים לכך ביטוי באופי הסיקור : " מי שציפה לאלימות ולמהומות אמש בדימונה, התבדה…" " ביקורו של השר בבית שמש עבר ללא כל הפרעות…"
תפיסה עיתונאית נוספת שמוצגת במאמר :
סיפורי המסכנות למיניהם באים לכלל סיפוק צרכים פסיכולוגים של הקוראים כמו הצורך באמפתיה ויותר מכך, הצורך להרגיש בטחון על כך שבניגוד לגיבורי הסיפור שבעיתון, הם מצידם יודעים לנהל את חייהם כראוי ולהם זה לא יקרה.
כותבי הידיעות מקשרים באופן מפורש בין עוני, קיפוח ומצוקה לבין עיירות הפיתוח.
קריאה בכתבות מעלה תחושה כי העיתונות כבר החליטה מהו גורלן של עיירות הפיתוח כאילו נקבע מראש : " מקום שהעתיד נגמר בו.." " נתיבות עצמה נראית כמקום שזקוק לשירותו של המשיח "
ההצגה בתקשורת של האירועים מציגה את המציאות בצורה מעוותת, כי בדרך הצגת המתרחש תמיד קיימת מידה מסוימת של התערבות מצד העיתונאי בהמחשת המציאות.
העיתונאי מחליט מי טוב ומי רע, מה מעניין את הקהל ומה לא, מי איתנו ומי נגדינו. כתב אינו יכול להעביר את המידע בצורה אובייקטיבית, אינו יכול להעביר את המציאות הריאלית לקוראיו בלי מעורבות כלשהי מצידו. הצגת המציאות היא תהליך של בחירה מתוך מבחר קיים של נושאים ושל דרכי הצגה והמחשה, לעיתים עמדותיהם של הכתבים באות לידי ביטוי בדרך עקיפה כאשר הם מביאים דברי מרואיינים שהם מזדהים עימם, גם כאשר מובאים ציטוטים מפי אנשים וגופים זה משקף את סובייקטיביות ומעורבות הכתב. הכתבים מסקרים עיירות פיתוח מתוך נקודת מוצא שזה ברור מאליו ששם מתרחשות עבירות על החוק או תופעות שליליות והתוצאה היא שכאשר מסקרים מקרה שמישהו מעיירת פיתוח עבר על החוק המסר הוא שכל העיר משתתפת באשמה.
