"שיר פטריוטי" של רוני סומק מתאר סיטואציה שהתרחשה בשנות החמישים במדינת ישראל, היא אינה שונה בהרבה מהמציאות היום-יומית אותה אנו חיים כיום. יחד עם זאת, השיר מקצין את המציאות היום- יומית, דרך ההשוואה שלה, והשימוש בביטויים משנות החמישים. בנוסף בשיר ניתן לראות ולהבין שהעברת המסר מתבצעת דרך שימוש בסטריאוטיפים מוכרים:
סטריאוטיפ: דימוי פשוט יחסית, המייחס מכלול של תכונות לכל האנשים המשתייכים לקטגוריה חברתית נתונה. לסטריאוטיפ נודע תפקיד מרכזי בבניית תמונת עולם של הפרט, כאופן תפיסה חסכוני, הבורר, מפשט, מארגן ונותן משמעות לאינפורמציות הרבות והשונות, שיש בידינו אודות קבוצת אנשים פלונית. כדי לפעול ביעילות בתוך סביבתו החברתית חייב האדם לערוך קטגוריזציה שלה, לחלקה למחלקות בעלות מבנה משותף ואופי סטריאוטיפי. רק בדרך זו יעלה בידו לבנות מערכי ציפיות בדבר התנהגותם של אנשים אחרים בסביבתו, ובהתאם לכך להתנהג כלפיהם. בהיותו דימוי סלקטיבי ומוכלל אין הסטריאוטיפ מוסר תיאור מדויק של כל בני הקבוצה האמורה, כי אם מציג את הקבוצה כישות הומוגנית תוך התעלמות מהבדלים אינדיווידואליים.
"שיר פטריוטי הוא נסיון לצלם במצלמה שירית תצלום רנטגן של החברה הרב- תרבותית בה אנו חיים. הוא נכתב בלילה קר במיוחד על מרפסת מלון רומאי בקרבת שער טיטוס. כמה שעות קודם לכן קראתי שירים בפסטיבל " רומא פואזיה" והמנחה התעקשה להציג אותי כמשורר יליד עיראק, שחי במדינה שבה מתנהל קרב סכינים בין חומוס לפירושקי.
הכותרת "שיר פטריוטי" היא כותרת אירונית, והשיר הוא כנראה לא הטקסט שיגידו מדליקי המשואות ביום העצמאות " לתפארת מדינת ישראל" רוני סומק.
הסטריאוטיפים בשיר פטריוטי
עיראקי-פיג'מה: ביטוי שהיה מקובל בשנות החמישים, עם העלייה הגדולה מארצות האיסלאם (בעיקר מרוקו ועיראק).
רומני-גנב: הסטריאוטיפ שהיה מקובל בשנים אלו על העם הרומני היה שהם גנבים.
רוסיה-פירושקי: פירושקי הוא מאכל רוסי.
מרוקו-סכין: הקונוטציה של סכין היא אלימות, ברוטאליות, וכך גם נתפסו המרוקאים באותם השנים.
פלדה אנגלית:
דג נורבגי: דג הסלמון הוא דג המגיע מחופי נורבגיה. הדג הזה כיום נחשב לדג יקר ומלכותי.
ביטוים נוספים בשיר פטריוטי
"הגנב מבגדד": סרט שהופק 1940, בזמן יציאתו נחשב הסרט ליקר ביותר שהופק אי פעם. הצילומים החלו בצפון אפריקה, אך עברו לארצות הברית, הסרט עסק בישראלי היורד מהארץ. בנוסף היה ספר ילדים פופולארי בשנות החמישים בישראל). ממחיש את המיזוג בין שתי הקלישאות המייצגות את הרומני והעיראקי.
מגדל בבל: מתוך המקרא. סיפור מִגְדַּל בָּבֶל מופיע בספר בראשית. לפי המסופר, בשחר האנושות התיישבו בני האדם בארץ שקראו לה שנער, ובעזרת טכניקה של בנייה בלבנים צרופות, הקימו שם עיר ובנו בה מגדל גבוה. אלוהים לא ראה בעין יפה את בניית המגדל, בלבל את שפתם, והפיץ אותם בכל העולם, וכתוצאה מכך חדלו בני האדם לדבר בשפה משותפת ונוצרו השפות השונות. על שם בלילת השפות נקראה העיר בשם "בבל". סיפור זה מעניק הסבר מקראי כיצד זה שעל אף שכל בני האדם הם צאצאיו של אדם הראשון, אין הם דוברים את אותה השפה.
פרת והחידקל: שני נהרות המוזכרים במקרא בהקשר גן העדן. הפרת עובר בסוריה, טורקיה ועיראק, והחידקל עובר בטורקיה ובעיראק. בשיר מסמנים גם גבולות גאוגרפים.
דון קישוט וטחנות הרוח: רומן ספרדי, המספר את סיפורו של אדם החושב עצמו לאביר, אך בעצם הוא בודה בדיונות, הנובעים מתוך סיפורי מסע ואבירים שבהם קרא. אין בו היכולת האמתית להילחם ולנצח, על כן נלחם בטחנות הרוח, הנחשבות לבלתי מנוצחות. דון קישוט הפך לסמל המשמש לתיאורו של אדם בלתי מציאותי שנלחם מלחמות צדק מבלי כל בסיס ריאלי לנצח בהן.
שביל החלב: כדור הארץ עליו אנחנו חיים הוא חלק מגלקסיית שביל החלב. אנחנו חלק מאותה גלקסיה.
מבנה השיר:
מיחיד לגלקסיה (בית חבר חברה – עם ישראל), מאופטימי לפאסימי.
ניתן לראות שהשיר מתחיל בתיאור של הדובר על עצמו ומשפחתו, ממשיך עד לתיאור של החברים והמשפח הקרובה, ובסיום השיר הדובר מפנה את תשומת ליבו של הקורא לכך שכולנו חלק מגלקסיית שביל החלב. המילה הראשונה בשיר היא "אני", והמילים האחרונות בשיר הן "שביל החלב". מילים אלו הן סמליות ומשרתות את תוכן השיר על ידי הופעתן במקומות אלה.
ניתוח "שיר פטריוטי"
שורות 1-7
בשורות אלה ניתן לחוש באיזושהי תחושה אופטימית, הכל מתואר באווירה נעימה ונינוחה. הדובר פותח בהצהרה, בכמה עובדות לגבי מצבו המשפחתי והחברתי. בגוף ראשון מספר גם על אשתו, בתו, אמו וחבריו. בשבע שורות תשומת הלב מועברת לבודדים המרכיבים יחדיו את תעודת הזהות שלו ומוצאו. כרוניקה של משפחה, כסמל למצבה של מדינת ישראל. כור היתוך בנישואין: המדינה שהצליחה לשדך בין עיראקים, רומנים, אתיופים ורוסים. בנוסף יצרה ערוב תוך יבוא מארצות נכר, של פלדת אל חלד אנגלית, או דגי הסלמון מחופי נורבגיה. כפר גלובלי, שבו משולב הכל בכל.
כור היתוך: כור ההיתוך מתבטא בשיר על ידי התבשילים ומאכלים המוזכרים בו: הדג, הפירושקי – האם מביאה מעירק את המתכונים המוכרים לה, והבת לומדת מאמא של בעלה איך להכין אוכל רוסי.
תעודת זהות זו בנויה מאורחות חיים בעלי הווי ססגוני, פולקלור עדתי, טעמים, הנשענים על עולם מוכר מארץ המוצא כמו הפירושקי ויחדיו נרקמים ונארגים לתמונת חיים רב תרבותית. מזרח ומערב שלובים זה בזה. אין תחושה של עקירה או כאב שתי המולדות. הדובר עיראקי, אשתו באה מרומניה, בתו היא שעטנז (עירוב שני דברים שאינם קשורים זה לזה) בין השניים – ( חבוי כאן רמז לישראלי העוזב את הארץ – "הגנב מבגדד" סרט שהופק 1940, בזמן יציאתו נחשב הסרט ליקר ביותר שהופק אי פעם. הצילומים החלו בצפון אפריקה, אך עברו לארצות הברית, בנוסף היה ספר ילדים פופולארי בשנות החמישים בישראל) האחות למדה לבשל בסגנון רוסי, והחבר ממוצא מרוקאי אוכל את דג הסלמון העדין המיובא מארצות הצפון. השילוב במיטבו.
האם המצב המתואר, או על סמך מה שאתם חושבים, האם המצב הזה מתאר את המציאות באמת, או שמתואר כאן מצב אוטופי? (אוטופיה: מונח המתייחס לחברה מושלמת היפותטית, דמיונית. רעיון טוב אך שלא ניתן ליישום).
בקריאה ראשונה, התמונה הצבעונית של לאומים ועמים שונים, מציירת תמונה מושלמת ומוכרת, אך זו פלקטית, סתמית ולא הגיונית, ויהיו שיגידו גם מפתיעה:
האם באמת מתוארת חברה אחת? האם באמת כל התרבויות הוטמעו והתקבלו? רק במאכלים.! האם קיימת ההסתגלות? רק ברובד הנמוך, בערכים גשמיים, במזון. הסיבה העיקרית לאי ההטמעות היא השימוש בסטריאוטיפים, מה שמעיד על הסתגלות ברמה הנמוכה ביותר. זו לא השתנות פנימית, רק חיצונית, שבה העיראקי עדיין "עיראקי פיגמה" והמרוקאי עדיין "מרוקאי סכין" והבת היא כמו "הגנב מבגדד". החבר המרוקאי אמנם למד לאכול סלמון, אולם האם ממשיכה במנהגיה שהביאה מעולמה הישן ומגיאוגרפיה רחוקה, בשגרת חיים פשוטה מהפרת והחידקל.
אופי הדמויות במשפחה נקשר על ידי השמוש במילים בעלי נטייה אלימה ושלילית כמו תוקע, מרתיח, סכין, גנב. כור ההיתוך הביא עמו גם שילובי לשון ומתיך שפה בתוך שפה. ערוב בין שפת הרחוב: החבר שלנו, מרוקו סכין תוקע מזלג וכו' עם שפה מטפורית אמא שלי ממשיכה להרתיח את הפרת והחידקל ( מעניינת הקרבה למרוקאי סכין שדמו רותח).
תוכן השיר כאילו מכתיב ומצייר לכידות במשפחה, כדגם מוקטן לחברה ישראלית מושלמת, אחידה,- אולם מתוך אירוניה. לבליל האנשים והתכונות השונות היה חלום משותף, אך המציאות שונה. קיים נסיון לערב בין מזרח ומערב ולחיכוך בין שתי תרבויות, אך בפועל לא מתרחש שילוב ממשי בין התרבויות.
מכאן ובו זמנית, מכין הדובר את הקורא להסתכלות אחרת, מחתרתית, להיפוך, ולחוסר מנוחה מהמצב הקיומי. לכאורה, שבע השורות הראשונות מציגות מיזוג בין תרבותי מתוך פרספקטיבה חיובית.
שורות 8- 14
שבע השורות הבאות מצביעות על ראייה פסימית, מוצגות בשפה מטפורית ( בניגוד לשפה העממית בחלק הראשון ) כמשל המבטא שבר פנימי בחברה, בכולנו. (מילה המופיעה 3 פעמים).
כל הדמויות בשיר מתוארות כפועלים מפוטרים ממגדל בבל. בניגוד למגדל בבל המקראי, בו רווחו שפות שונות, ובגלל זה קרס, בישראל, בה מדברים ומתנהלים בריבוי תרבויות – זה דווקא מה שמייצר את התרבות ואת המדינה בה אנו חיים. השוני מהווה את הבסיס לתרבות שלנו.
מנתיב ההצלחה של המשפחה המאוחדת כביכול, הדובר עובר למצבה של החברה כולה. בשורה השמינית, כמו שמט את המילה אבל, ונושא כתב אשמה המתחיל במילה כולנו, במעקב אחר התנהלות חברתית, בה כולנו מפלסים דרכינו בין מצוקות קיומיות, חברתיות, אשלייה תסכול ומלחמת השרדות יום יומית.
יחסי הדובר-"אני"-למול ההתבוננות ב"עולם" סביבו, בחברה , מתחדדים במעבר בין שורות אלה. מכאן עולה תאור החברה ואכזבותיה. תשומת הלב מופנית אל ארועים שאולים מההסטוריה היהודית והכללית, כסמל לחלום ושברו, כמו פרשת מגדל בבל (ארמז מקראי) ותעלולי דון קישוט. אזכורים אלה חושפים תמונת מצב נלעגת, כהד להוויה חברתית שלא הגשימה את עצמה ומיוסרת.
כולנו פועלים מפוטרים, במילה כולנו, הקולקטיב, בניגוד לאני הפותח את השיר, נחשפת עמדה כלפי האופי הנלעג שבאנטגרציה.
(אינטגרציה: מיזוג בין קבוצות חברתיות, בעלות מאפיינים שונים, לכדי תרבות אחת).
במקום הפשטות והעממיות בהלכי המשפחה, עובר הדובר לתמונת עולם אחרת, מגייס עברית שונה וגבוהה, כדי להציג משל על החברה. במילה כולנו הדובר מטשטש כל כתובת ורקע, ומציג את הפגיעות שבחיפוש הזהות. לא רק של העולים אלא של האדם בכלל.
באפיזודה ראשונה של כולנו, אנו חסרי עבודה, חסרי מטרה, כיון שהורדנו (פועל סביל) מפיגומי מגדל החלומות, מגדל בבל. רצינו להיות עם אחד ושפה אחת, והנה המטרה לא הושגה!
שורות אלו מסמנות שני רבדים לשיר: האחד מציאותי והאחד מטאפורי.
חוסר עבודה, הוא גם אבטלה המוביל לנצרכות וסעד. במישור הריאלי הפועלים פוטרו מעבודתם במגדל. במישור המטפורי המטא ריאלי, הורדו העובדים ממגדל חלומותיהם אל מציאות קשה.
מתוך המציאות השירית מבצבצת מחאה סוציאלית. לא רק על מנת למחות כנגד קיפוח כבשאר שיריו אלא לומר משהו עלינו כבני אדם. למרות ההטמעה החברתית כביכול המוצגת בתחילת השיר, בחלק זה חבויה תחבולה כדי לבטא את מחיר העליבות שעלינו לשלם עבור הטמעה זו.
כולנו חניתות חלודות, מרקיבים,חלשים, חסרי און כחנית המעלה חלודה, הוזים כדון קישוט, האביר הספרדי ארוך האיברים ודל הבשר, הרוכב על סוסו שכולו עור ועצמות, עיניו נשואות למעשי גבורה.
גם אנחנו כמותו, נלחמים במטרות כוזבות, הזויות וריקות, כדוגמת המאבק בטחנות הרוח. מאחורי דון קישוט מהלך נושא כליו עב הבשר, המתעקש להראות לאבירו בדברי חוכמה ובורות את המציאות העירומה סביבו. זו אפיזודה שנייה של כולנו, המלגלגת על חברה במאבקיה חסרי הסיכוי.
כולנו עדיין יורים ,הדוגמא השלישית החותמת את השיר, המתארת אותנו כחברה שלא למדה מלקחי העבר, ועדיין ממשיכה להיות שבוייה בחלומות מסנוורי עינים, או מסתנוורת מכוכבים ( כוכב נולד? ). כולנו יורים בכוכבים כמו ניתן לצודם כמטרות. אפילו רגע בחירת הירי בכוכבים שגוי וברכה לבטלה, כיוון שבחרנו לירות שנייה בטרם החלומות ככוכבים מתכלים ונבלעים בשביל החלב, בחלל.
הבטוי בשביל החלב, נראה תמים אך הוראתו כפולה וחמקמקת. המילה חלב היא המילה החיובית היחידה בבית קודר זה המשדר פסימיות. היא עומדת בסתירה למתכות הקשות: – פיגומים – חניתות חלודות.
אך המשמעות הנלווית היא שכל המאמצים המבטאים כמיהה להשגת יעדים וחלומות, כדוגמת חלומותיו של דון קישוט, או עובדי מגדל בבל, אינם כדי להגיע להגשמה רעיונית. אלא נעשו בשם מלחמת הקיום וההשרדות, בשביל החלב, למען החלב, כמטנומיה למזון, כחובת שתייה בסיסית לילד ולמבוגר, ובנוסף, כניתוץ האוטופיה והשפע: ארץ זבת חלב ודבש.
כולנו הסתכלנו לגובה, שאפנו לשחקים: בבל, טחנות הרוח, הכוכבים, אך המצב הכלכלי אילץ את כולנו להנמיך ציפיות, הוריד את כולנו לארץ כדי לשרוד, בשביל החלב. הדובר מבקש באופן סמוי שינוי מהותי ריאלי, תובע מעין צדק חברתי.
אמצעים אומנותיים בשיר פטריוטי
9.1 מבנה: מבנה המזכיר סונטה: השיר בעל בית אחד, בן 14 שורות, בעל שני חלקים מובהקים. כל חלק בן שבע שורות. החלק הראשון מהווה כמעין תאור מצב. החלק השני הוא הגותי ומסיים בעיון אינטלקטואלי על מצבה של החברה .
- מטאפורות: שביל החלב, להרתיח את הפרת והחידקל.
- האירוניה בשיר: התווית המוצמדת לכל אדם בשיר אינה בהכרח תואמת את המציאות.
שיר אירוני: האירוניה נובעת מהפער בין שני חלקי השיר. חלקו הראשון מציג משפחה בעלת הווי משפחתי, תמונת חיים המצביעה על הטמעה ואינטגרציה, תוך שימוש בחומר ראלי בעל קרבה מידית למציאות זו. ההמשך הוא טרגי ומובחן בסימטריה המבנית, בתוכן ובשפה: בקשרים בין סטראוטיפים לבין מטענים תרבותיים גבוהים. הדובר פונה אל כולנו כבני אדם, אל הזולת, אל החברה כולה, כדי להצביע על דרך פסולה. כיוון שלא השכלנו להפוך לעם אחד בעל מטרות משמעותיות, בעל מלחמות צודקות. אנו ממשיכים לנתב את חיינו לעבר מטרות רהב מסנוורי עיניים. אצבע הדובר מאשימה כדי לומר המלך הוא עירום. התלישות בין שתי המולדות, העקירה מן השורשים, לא הובילה לבנייה ותמורה, אלא לחורבן החלומות, ולמלחמת קיום קשה. העבר איננו חלק מאורח החיים העכשווי של המהגר, והאינטגרציה גובה לעתים מחיר משפיל.
- חזרה: חזרה על המילה "כולנו". באה להדגיש את החברה כולה שלוקחת חלק, סובלת, "נענשת" על אי ההצלחה של כור ההיתוך.
- אלוזיות (ארמזים): דון קישוט.
- אלוזיות (ארמזים) מקראיות: מגדל בבל, הפרת והחידקל.
- סיכום: "שיר פטריוטי" של רוני סומק מעצב אירוניה בין המושג פטריוטיזם לבין מה שמציג תוכן השיר. כל עוד אנו נדבוק בקלישאות, בסטריאוטיפים החבויים בנו, לא נוכל להתקדם כעם (נהיה עיוורים אל מול השינוי), בדיוק כמו היורים לכוכבים. שביל החלב, הפריצה שלו תהיה חסומה בגלל העיוורון שפוקד אותנו. יחס אמפיוולנטי לעבר (האם מתנהלת בחיי היום-יום, אבל היא בעצם בגן-עדן של פעם – פרת והחידקל).
סיכום זה הינו חלק ממאגר הסיכומים לבגרות בספרות באתר, פרק השירה.
