סיכומים בתיאוריות בקרימינולוגיה: תיאורית התיוג
מתוך סיכום הקורס תיאוריות בקרימינולוגיה
תיוג= תווית, שבתוכה כלולות תכונות, אפיונים, תפקידים שאנחנו מייחסים לפרט או לקבוצה של אנשים.
מדוע מבצעים תיוג?
זה יוצר לנו סדר, ארגון, נוחיות קוגניטיבי שלנו. אנחנו "מקטלגים" לתוך קטגוריות. זה יותר ברור, קל לנו להתמצא, לדעת מי עומד מולנו. לכל מגירה יש תווית משלה. קל יותר להתנהל, מהר יותר, נגיש יותר. לעיתים אנחנו קצת עצלים מבחינה מחשבתית. זה עוזר לנו להכיר את העולם, להכיר אנשים אחרים ולהכיר את עצמנו והיכן אנחנו ממוקמים ביחד לכולם. מי אנחנו, בעצם? ברגע שהחברה מייחסת לנו שמות, תפקידים, אנחנו לומדים כיצד להתנהג.
יש לזה מחיר, כי אנחנו לא באמת מכירים בצורה כזו אנשים לעומק, אנחנו מחליטים שכל מי שכזה וכזה… הוא כך וכך… כל מי שבלונדיני הוא… כל מי שג'ינג'י הוא… ייתכן פער. אנחנו מוכנים לקחת את טווח הטעות כי זה פשוט לנו, חסכוני לנו. אנחנו מכירים גם את עצמנו דרך זה ואז זה הופך להיות אוטו-תיוג (=תיוג עצמי). אני חושבת על עצמי כל מיני דברים בעקבות המסרים שקיבלתי. אני מתייגת, לפעמים, כדי לפקח. תיוג זה כלי לפקח. חברה מתייגת מישהו כדי שכולם יבינו מהם הכללים שלה וכיצד נכון או לא נכון להתנהג. התיוג מנדה, מרחיק מהחברה. אם אנחנו לא רוצים שיתייגו אותנו, אנחנו שומרים על הנורמה של הקבוצה. בעבר הרחוק, ילדים בצרפת נדרשו ללכת עם לוח תלוי עליהם ועליו היה כתוב: "לא הכנתי שיעורים…" אנחנו מתייגים את הילד בצורה פומבית למען יראו וייראו. ככה אנחנו מגדירים היכן אנחנו והיכן אחרים. לפעמים, אנחנו מתייגים כדי להאדיר את עצמנו. אנחנו מקטינים את האחר כדי לבלוט. ככה אנחנו מרגישים חזקים ביחס לאחרים.
(…) סיפור…- סוף 1:
אני הולכת על שביל, קוטפת תפוזים… בעל הפרדס יוצא ומאשר לי לקטוף את התפוזים.
(…) סיפור… סוף 2:
אותו הסיפור, אך בעל השדה יוצא ואומר לי: "איך העזת להיכנס? את גנבת…!" אני לוקחת את התיק ובורחת…
ב- 2 הסיפורים מדובר באותו המעשה, אך התגובה החברתית היא שונה. בסוף ה- 2 התחושה האישית היא של סוטה וזאת בשל תגובת בעל הפרדס.
גישת "המייסדים"- אינטראקציה סימבולית:
הדגש בגישה זו היא על התגובה החברתית ולא המעשה. הדרך בה החברה בחרה להגיב.
גישה זו התפתחה בשנות ה- 60.
מייסד גישת התיוג: בקר.
ע"פ בקר, סוטה הוא אדם שהתיוג "הודבק" בו בהצלחה. כלומר, המעשים כשלעצמם הם טובים או לא טובים, סוטים או לא סוטים. החברה מחליטה מה ייחשב בעיניה לסוטה ואיזה אדם יחשב כסוטה. סוטה הוא מי שהחברה תייגה אותו ככזה. אם לא הייתה תגובה חברתית למעשה, זה לא משנה מה עשיתי. אם החברה לא הגיבה, אז אינני נחשבת סוטה. לא אחוש אשמה אם לא יתייחסו אלי ככזו, גם אם עשיתי משהו לא בסדר שכן קיבלתי "הכשר".
קיטסוס (מצטרף לבקר):
הוא מקבל את הגישה של בקר ומוסיף שהיות שהחברה היא זו שקובעת מה אסור ומה לא והדגש הוא על המסר החברתי ולא על המעשה עצמו, כל חברה, כל תרבות, קובעת מה נחשב אצלה כסטייה. זה תלוי בחברה בה אני נמצאת. מעשה סוטה במקום אחד לא בהכרח סוטה במקום אחר (זנות, סמים).
ק. אריקסון:
מתייחס לסוגיית הזמן.
לטענתו, אם נחשב סוטים או לא- זה תלוי בקהל הצופים שלנו. כאילו שאנחנו בהצגה וזה תלוי בקהל… יש שיאהבו את ההצגה ויש שלא. לא ההתנהגות חשובה, אלא תגובת הקהל.
קהל הצופים שלנו שונה בתקופות שונות. אנחנו כל הזמן נעים על ציר הזמן. יכול להיות שבעבר היו מעשים סוטים ולא קבלו אותם, ולהיפך. למשל: הומוסקסואלים. עד שנות ה- 70, הדבר לא היה מקובל. ציר הזמן יצר שונות. בעבר, הומוסקסואליות נחשבה כהפרעה נפשית. כבר אין לזה תווית כ"כ שלילית. דוג' נוספת: בעבר, היה מקובל שמורים יכו את תלמידיהם. היום זה נחשב לדבר לא מקובל- ישנם כללים נוקשים וברורים. השינויים הללו משפיעים עלינו חברתית. זה אותו מעשה, אבל ברוח הזמן, הדברים לא מקובלים.
למרט:
מדבר על סטייה ראשונית וסטייה משנית.
ראשונית: הפעם הראשונה שאנחנו עושים משהו לא מקובל.
משנית: הסטייה המשנית תגיע בהתאם לתגובה החברתית.
אם התגובה החברתית לסטייה הראשונית היא מתייגת, אז תגיע הסטייה המשנית. אם התגובה לא מתייגת, אז לא תהיה סטייה נוספת.
לדוג': ילד בכיתה א', מדבר בשיעור… אם המורה תעיר לו ותסביר לו שאסור לדבר, סביר להניח שהוא לא יעשה זאת.
אם המורה הייתה מתייגת אותו ומתייחסת אליו כמי שמפריע וכו', הוא נושא על גבו את תחושת התיוג. הוא מפנים זאת, מה שישפיע עליו ויגרום להישנות המקרה.
כשאכפת לי ממשהו, לא אחזור על המעשה.
מיד:
מדבר על התפקיד. החברה נותנת לנו כל מיני תפקידים ולכל תפקיד נגזרות הציפיות מתפקיד זה. ע"פ מיד וחסידי הגישה, אנחנו כל הזמן מנהלים קשרים בינאישיים בצורה של אינטראקציה סימבולית. אנחנו תמיד מנהלים קשר עם מישהו אחר כאשר אנחנו בתפקיד מסוים. התפקיד מסמל משהו. אנחנו מתקשרים עם אנשים אחרים, כאשר בכל פעם אנחנו "בכובע" מסוים, הגוזר תכונות, אפיונים, ציפיות וכו'. כל הסימבולים הללו נקבעים ע"י החברה.
לדוג': אנחנו בתפקיד הסטודנטים ויש לנו הגדרות לגבי הגדרת "הסטודנט". כתוצאה מכך, יש לי מחויבויות מסוימות כתוצאה מכך. לתפקיד המרצה יש מחויבויות אחרות. אנחנו מחליפים כובעים. בכל אינטראקציה יש לנו תפקיד אחר. אנחנו מצפים מאדם בהתאם לתפקיד החברתי שלו. אנחנו צריכים לדעת "להחליף" בין התפקידים בסיטואציה נתונה.
לדוג': כובע" של שוטר- אכיפת משמעת, אחראי, נותן דוג', שומר על החוק וכו'…
לסיכום גישת המייסדים:
תיוג => יוצר הוויה.
למסר החברתי יש מקום משמעותי בהוויה הקיומית, באיך אנחנו רואים את עצמנו, את הסביבה. לחברה יש הרבה מאוד כוח לבנות ולהרוס.
