אקט האונס מוגדר לרוב כ"יחסי מין" עם אדם שבעת היחסים לא הסכים. החוק הבריטי מוסיף "בלתי חוקי" בכדי לא להכליל יחסים בנישואים, נושא שמשתנה כיום ושייבחן בהמשך.
מהם "יחסי מין"? החוק נוטה להגדיר זאת כחדירה כלשהי של הפין לואגינה וכאן יש להסתייג. ראשית, זה שרירותי לעשות הבחנה בין חדירה וגינלית לאנאלית או אוראלית. שנית, זה נראה שרירותי גם להבחין בין חדירה של פין לבין של יד או חפץ. הביקורת אינה שהחוק אינו מתייחס למעשים אלו כתקיפות מיניות, אלא שההסתמכות על רעיון משתמע של מין "טבעי" עשוי לחזק את ההבנה של אונס כקצה של איזה רצף התנהגויות מיניות נורמליות.
הביקורת השנייה נוגעת להשקפה, התקפה בחוק הבריטי, ש'יחסים' נחשבים ל'מלאים' כאשר מושגת החדירה (ראה Regina v. Kaitamaki, ניו-זילנד). אולי ניתן להצדיק את החוק מתוך ראייה של האקט המיני כ"בלתי ניתן לחלוקה", אך בברור ניתן להבדיל בין רגעים באקט ובייחוד בין חדירה ופליטה. מאידך יכול החוק "להעריך" את האקט כבלתי ניתן לחלוקה. כלומר, למרות שהוא ניתן לחלוקה, אין להחשיבו ככזה למטרות הקביעה למה ניתנה ההסכמה. הטענה היא שבהסכמתה לחדירה, האישה מסכימה ל"השלמת" היחסים. אך אין לכך הצדקה, אישה יכולה להסכים לחדירה אך לא למשגל שלם (כמו הטכניקה של "משגל נסוג").
אך אם אישה אינה מביעה התנגדות מפורשת ליחסים מלאים ומסכימה לחדירה, האם ניתן להחשיב זאת להסכמה ליחסים מלאים? כבר טענו כי אישה זכאית לשנות את דעתה (פרק 1). השאלה הייתה האם היא יכולה לבטל את הסכמתה והאם התנגדותה במהלך היחסים מספיקה בכדי לבטל את ההסכמה ל'השלמת' מה שחדירה הראשונית החלה? ניתן לפנות כאן לגישה של הסכמה עקיפה למה שהוא התוצאה הבלתי נמנעת של מה שאליו ניתנה הסכמה ישירה. גם אם מין מחולק לרגעים נפרדים הרי כל רגע בא בהכרח בעקבות קודמו. בפרק שתיים ניתנו סיבות לחשוד באפיון ה"קליימקסי" של המין. הרעיון של תשוקתו של גבר כבלתי ניתנת לעצירה ברגע שעוררה מספיק הוא מסוכן, שכן הוא מסייע בהעברת האחריות למין ללא-הסכמה בכיוון האישה. כך אפשר יהיה לטעון כי נשים אינן יכולות לשנות את דעתן לאחר שהסכימו למשהו שמרגע שהחל אינו ניתן לעצירה. לפיכך יש לערער על גישה זו.
ניתן לטעון כי לגבר סיבה טובה להאמין שאישה המסכימה לחדירה מסכימה בכך ליחסים מלאים. אולם יש לו סיבה כזו רק בהעדר סימנים מנוגדים. אנו עשויים לחשוב כי העוול שנגרם לאישה שהסכימה לחדירה אך לא ל'השלמה' גדול מזה שנעשה שכלל לא הסכימה, אך זו הנחה מסוכנת. כפי שנטען בפרק 1, המשך יחסים למרות כאבה של האישה יכול לגרום לנזק שלא יהיה פחות בשל הסכמתה הראשונית. התעלמות מרצונה של האישה בנסיבות אלו לא צריכה ליפול בחומרתה מחדירה ראשונית ללא-הסכמה.
טענות הנבעות מדעות קדומות על אופיה ההפכפך של האישה אינן מועילות. הנידון הוא רצונה הכנה של האישה להפסקת היחסים, וההתנגדות צריכה להיות בעלת משקל בכל שלב של היחסים וזה לא צריך להיות פחות אם ההתנגדות מובעת בשלב מאוחר יותר.
האלמנט השני של האונס הוא אי-ההסכמה ליחסים בזמן התרחשותם. בעבר ביסס החוק הבריטי אי-הסכמה כשימוש "בכוח, פחד או הונאה", אך עתה מכירים בטעותה של השקפה זו. במקרה של Regina v. Olugboja קבע ביהמ"ש הבריטי כי "השאלה עתה היא בפשטות: 'האם האישה הסכימה לאקט המיני בזמן שהוא התרחש?'. התביעה אינה צריכה להוכיח כי מה שנראה כהסכמה היה רק כניעה לכוח, פחד או הונאה, למרות שאחד או יותר מגורמים אלו בודאי יהיה נוכח במרבית מקרי האונס"16.
יש לברך על שינוי זה. ה- actus reus של אונס הוא מין ללא הסכמה, ומה שמשנה הוא בפשטות האם האישה הסכימה או לא. יהיה זה בלתי-נחוץ ומטעה לפרש מין ללא הסכמה כמין 'נגד רצון' האישה, כמין שהושג 'בכוח' או למרות 'התנגדות מרבית'. אך הבעיה כעת היא שהאסור מוסרית והבלתי-חוקי אינם ולא צריכים תמיד להיות תואמים.
אונס הוא פשע, והוא יותר מאסור-מוסרית ובכך מצדיק סנקציות פליליות ולא רק גינוי מוסרי. בפרק 4 העליתי דאגות בנוגע למקרים בהם הסכמה יכולה להיחשב כבלתי-קבילה למרות שהיא תחשב כזו לפי ההתייחסות הרגילה להסכמה. הסקתי כי השאלה אינה אם ההסכמה קבילה או "ממשית", אלא האם היא קבילה מספיק בכדי להצדיק את ההתנהגות שלה ניתנה ההסכמה. סביר לחשוב כי מתן הסכמה כלשהי לא תהיה קבילה מספיק בכדי להצדיק התנהגות אך בה בעת לא בלתי-תקפה מספיק בכדי להחשיב את ההתנהגות כפלילית17. במילים אחרות, לא כל מקרי המין ללא-הסכמה, במסגרת הפירוש הרחב של הסכמה המשמשת הצדקה מוסרית בספר זה, צריכים להיחשב כאונס.
החוק צריך להגדיר מוסכמות הקובעות אילו תנאים ונסיבות קובעים מהי הסכמה מספיקה בכדי שלא תבסס את ה-actus reus של אונס. כלומר לקבוע גבול בין-הסכמה שמצדיקה גינוי וכזו כמחייבת הענשה פלילית. אין לכך תשובה פשוטה. לא סביר לחשוב שאונס הוא רק יחסי מין שהושגו ע"י "כוח, פחד או הונאה. אך גם הגיוני לטעון שרופא יצדיק סנקציות מקצועיות אך לא פליליות במקרה שפיתה מטופלת. עלינו להבין כי זהו שימוש בעייתי בחוק, שגם אינו משנה את ההתנהגויות והגישות בנושא, אם נוציא מהחוק כל פעילות שלה הסכמתו של צד אחד היא פחות מ"ממשית".
קטע זה הוא תרגום מתוך ספרו של דיויד ארצ'רד – "הסכמה מינית"
