מבוא לאסלאם: סיפורה של חלימה – אימו המאמצת של מוחמד

סיפורה של חלימה

סיפורה של חלימה מתחיל באורחת גמלים המפלסת דרכה בדרך אל מכה. כשמתקרבת השיירה למכה, אנו נוכחים לדעת שמדובר בשיירת נשים. אלו מגיעות למכה צמאות ורעבות מאוד (השנה שנת בצורת). עם הנשים באו ילדהן הרכים והעיזים. מסתבר, שהשיירה יוצאת הדופן הזו, אינה כל-כך מיוחדת. תושבי מכה, היו מודעים לכך שחיי העיר הם חיי מותרות, חיים המפנקים את האדם, ובשל כך אין ביכולתם לפתח את ערכי המורואה. על מנת להתגבר על בעיה זו, נהגו התושבים לשלוח את ילדיהם הקטנים למדבר – לגדול בתנאים הקשים של השבט ולהפוך לגברים תרבותיים וחזקים. אותה אורחת גמלים נשית הייתה אחת מני אורחות גמלים שהגיעו לעיר אחת לשנה, בהזמנת תושבי העיר, על מנת שייקחו את ילדיהם הצעירים למדבר. כל אחת מנשות השיירה מקבלת תינוק מכאי אחד.

בסופה של השיירה הולכת זקנה, תשושה, בעלת תינוק מסכן ועז מסכנה אף יותר. בהגיע הזקנה לעיר, לא נותרו תינוקות לחלוקה, מלבד יתום אחד. ברגע שלקחה האישה הזקנה את התינוק היתום (מוחמד שלנו), שדיה התחילו לשפוע חלב לתינוקה ולנביא הקטן. גם העז השדופה החלה מספקת חלב רב: מוחמד הביא ברכה לכל מקום אליו הגיע. הוא היה מימון, מביא הטוב והמזל.

[שוב, ננסה לחשב: אמו של מוחמד נפטרה בהיותו בן 6. נהוג היה למסור את הילדים בהיותם בני 3 (התופעה ההיסטורית מוכרת כאמיתית), ולכן זה לא מסתדר, אבל מי סופר.]

הסיפור ממשיך: חולפות כמה שנים, מוחמד ובנה של הזקנה גדלים יחד במדבר. מוחמד והנער יוצאים לרעות את הצאן. באמצע יום המרעה, רץ הנער בבהלה הביתה ומספר שדבר נורא קרה: באו שני אנשים, תפסו את מוחמד, בצעו בו מעשה והלכו לדרכם. זהו השרח א-צדר, פתיחת החזה. מה בצעו אותם האנשים? יש האומרים שהם היו מלאכים, אחרים מספרים שהם הלכו עם קרעת שלג (באמצע המדבר). כך או כך, האנשים פתחו את חזהו של מוחמד, הוציאו את ליבו, רחצוהו והחזירו אותו לחזה. "מי שאלוהים חפץ להעלותו אל דרך הישר, הוא מרחיב את ליבו אל האסלאם. ומי שאלוהים רוצה להטעותו, מצר את ליבו" (6, 125).

ישנה כאן הכנה, שנים רבות לפני תחילת ההתגלות: מרוק ליבו של הנביא על מנת שיוכל לקלוט את התורה החדשה.