סיכום מאמר: העיר הגדולה וחיי הנפש- גיאורג זימל
מתוך: סיכומי מאמרים בסוציולוגיה
זימל גיאורג, 2004. "העיר הגדולה וחיי הנפש", עמ' 23-40. בתוך זימל, פארק ווירת', אורבניזם: הסוציולוגיה של העיר המודרנית. תל אביב: רסלינג.
על פי גיאורג זימל במאמרו הקלאסי "העיר הגדולה וחיי הנפש" מקור הבעיות של החיים המודרניים נעוץ בשאיפתו של האדם להגן על עצמו, על ייחודו ועצמאותו, מפני כוחות חיצוניים כמו היסטוריה, מורשת ותרבות. המאה ה-19 קראה לאדם לטפח את הישגיו בעזרת חלוקת עבודה, אך ההגשמה העצמית אפשרית רק בעזרת הזולת. העיר הגדולה אשר מספקת גירויים באופן תדיר מאפשרת להבין את האופי האינטלקטואלי של הנפש בעיר הגדולה לעומתה בכפר או בעיר קטנה (אופי המאופיין ברגשיות וקרבה). הטיפוס העירוני לובש צורות שונות, הוא יוצר לו הגנה מפני הפחד של העקירה. הוא מגיב לגירויים חיצוניים לא באמצעות הרגש, אלא באמצעות התבונה. העיר מאופיינת בכלכלת כספים, בחליפין נרחב ובשלטון התבונה. המשותף להם הוא הצדק הפורמלי, הענייניות והקשיחות שבטיפול בבני אדם או דברים אחרים. האדם העירוני הטהור, כלומר התבוני הטהור אינו מתרגש או מתייחס למה שהוא אישי כיוון שהוא פועל מהתבונה. היחסים הרגשיים מבוססים על ייחודו של האדם, ואילו היחסים התבוניים מתייחסים לאדם כאילו הוא חסר ערך בפני עצמו, מספר, משהו הניתן למדידה רק בהישגיו. כך נוהג בן העיר הגדולה באנשי הרשת החברתית שלו, זאת בניגוד לאנשים מהמעגל הקרוב אליו אשר אותם הוא מכיר יותר ולכן מתייחס אליהם באופן רגשי יותר. מנקודת מבט פסיכולוגית – כלכלית הייצור בעיר הגדולה מתבצע עבור השוק, אין קשר בין היצרן ללקוח (בשונה מבחברה פרימיטיבית). מכאן שהאנטרס שלשני הצדדים מחושה, אגואיסטי ולא אישי. צורת החיים בעיר הגדולה אפשרה את יחסי החליפין.
על פי זימל חיי העיר הגדולה, על המורכבות של היחסים בה, מחייבים דייקנות מוחלטת של זמן אובייקטיבי. הדייקנות הזו משפיעה על אורח החיים ומוציאים מתוכם תכונות ודחפים אי רציונליים ואינסטנקטיביים. זימל טוען כי אין תכונה המאפיינת יותר את העיר הגולה יותר מאשר האדישות. זרם הגירויים המאפיין את העיר באופן בלתי פוסק מביא את האדם למצב בו הוא כבר לא יכול להגיב להם, זו האדישות. האדישות מביאה לא לחוסר קליטה, אלא לכך שהדברים נתפסים כחסרי ערך, או ללא ערך שראוי להעדיפו על פני אחר. קביעת ערך הדברים בכסף הופכת אתם לבעלי אותו משקל ומוציאה מהם את ייחודם, את ערכם ואת היותם בלתי ניתנים להשוואה. היחס לדברים הופך להיות כספי, ולא בלעדי לדבר עצמו. הימנעות מתגובה לגירויים היא דרכו של האדם החי בעיר הגדולה לשמור על עצמו . אילו היה יחסו של בן העיר הגדולה לזולתו, לא יחס של הסתייגות, אלא יחס המפיק תגובות פנימיות כמו ביחס של אנשים קרובים המכירים היטב (כמו בכפר או עיר קטנה) היה האדם נקלע למצב נפשי קשה. הסתייגות זו גורמת לאנשים לא להכיר את סביבתם וגורמת להם להיראות קרים וחסרי רגש.
העיר הגדולה מעניקה לפרט גם חירות אישית שאין במסגרות חברתיות אחרות. בשלב מוקדם של התפתחות חברתית מופיעים מעגלים חברתיים קטנים, כמו משפחה, קהילה ואף מפלגה. לקבוצות אלו אין היכולת להעניק לפרט בהן חירות ואפשרות להתפתחות אישית. הקבוצות הללו, במידה והן גדלות מבחינת מרחב, כמות אנשים ומשמעותה כך האחדות וגבולותיה מתרופפים כתוצאה מיחסי חליפין ומגעים שונים. החופש של האדם בעיר אינו מתבטא דווקא בחיי הרגש שלו, שכן אדם בעיר הגדולה גם אם הוא חופשי ממגבלות עלול להרגיש בודד ונטוש.
זימל טוען כי העיר הגדולה יוצרת את התנאים לחלוקת העבודה. המאבק בעיר הוא לא על מזון, אלא על רווח הניתן מידי אדם ולא מידי הטבע.
המאה ה-18 מצאה את האדם כבול למסגרות שהפכו חסרי משמעות עבורו. הגבלת החופש יצרה אי שוויון. במקביל לאידיאל הליבראלי (חירות, שוויון, חופש תנועה) ביקשו היחידים להיבדל זה מזה. האדם האוניברסלי אינו במרכז, אלא ייחודו וחוסר היכולת להחליפו באחר. לפי זימל ב"העיר הגדולה וחיי הנפש" תפקידה של העיר הגדולה הוא להוות זירה למחלוקות.
