בדיון אודות הבעיה הפסיכופיזית (גוף ונפש) פרופ' ליבוביץ' מציג ארבעה היגדים שלדעתו לא ניתן ליישבם מבחינה לוגית, מראש אומר כי ליבוביץ' מתעלם מבעיות אחרות הדרושות לביסוס חלק ממרכיבי ההגידים, אך יש בהם רעיונות יפים בעלי חשיבות רבה.
הגד ראשון: אנו מכירים עולם של דברים פיזיקלים, בעלי מסה שניתן לכמת, לבטא ולמדוד אותם בערכים שונים. כל הדברים הללו ניתנים לצפייה ע"י כל אדם ואין לאף אחד מעמד מיוחד מבחינתם[1] והם בחזקת rus publica –רשות הכל של ההכרה. עולם זה הוא עולם הפיזיקה הנלמד והוא במופרד מבעיות מטאפיזיות. הרעיון שנגזר מהגד זה הוא שמוחי זהה במצבו הפיזיקלי לזה של שולחן למשל בכך שניתן למדוד אותו בערכים שונים של מסה, הרכב כימי וכו'. כתוצאה מכך משתמע כי מוחי הוא ברשות הרבים, כלומר כל מה שאפשרי לי לדעת על מוחי מבחינה פיזיקלית יכולים גם כל השאר לדעת. אם ביכולתי להתחקות אחר תהליכים חשמליים והעברות סינפטיות במוחי שלי כן יכולים גם האחרים. אין מותרי מאחרים בידיעה פיזיקלית על מוחי. ”מוחי שייך לעולם החיצון של ה"אני" שלי".
הגד שני: לעומת העולם הפיזיקלי שהוא נחלת הכלל, מכירים אנו, כל אחד בנפרד עולם שלם של מחשבות, תחושות, זכרונות וכו' שכל אחד מהם הוא בחזקת res privata – ברשות היחיד של התודעה.
מחשבותי הן שלי ומוכרות לי והן מופרדות מנחלת הכלל הפיזיקלית בכך שלי יש איזו חזקה עליהן. במה מותרי על מחשבותי מאדם אחר? בעוד שאפשרי בדרך כלשהי שאדע מה אדם אחר חושב, אין לי צורך לדעת מה אני חושב- אני פשוט חושב. אין כאן מקום לידיעה, אין מדידה או כימות, המחשבה והרגש שלי הם "טבעיים" בתודעתי ואין צורך להתחקות עליהם. אין לי צורך לדעת כי כואב לי; כואב לי.
הגד שלישי: אין קשר לוגי בין המציאות הפסיכית לפיסית. אין מניעה להעלות על הדעת עולם של מציאות פיזית בלבד, ללא רוח. או עולם של מציאות פסיכית בלבד, ללא חומר. אן ניקח את הרוח מהעולם הפיזיקלי, לא ישתנה דבר. מצד שני, ההכרות שלי עם עולמי הנפשי היא הכרות ישירה ואינה תלויה בעולם החיצוני ועל כן גם זו יכולה להתקיים בנפרד. הקשר בין התודעה ובין מוחו של בעל התודעה הוא נתון אמפירי, עובדה קונטינגנטית בלבד. לטענת ליבוביץ', העולם הפיזקלי הוא עולם פונקציונאלי של יחסי גומלין וחוקים המשפיעים זה על זה והוא מתקיים באופן עצמאי הכרחי ובדומה לו גם העולם הפסיכי הוא מערכת של יחסים פונקציונאלים של תכנים קוגניטיביים, אמוציונלים ואינטנציונלים וכו' הקשורים זה בזה ומשפעים באינטראקציה על מהותו של עולמי הפסיכי באופן אוטונומי[2]. (לסימוכין מביא את דקארט(1), שפינוזה(2) ולייבניץ'(3)).
הגד רביעי: מחשבותיהם ורצונותיהם של בני אדם עלולות להשפיע על תנועת גופם, אך לא על תנועות בני-אדם וחפצים אחרים וכן ארועים גופניים עלולים להשפיע על בני-אדם. כך מציג עצמו ליבוביץ' כמקיים קשר פונקציונאלי בין שני העולמות הפיזי והפסיכי למרות שלמראית עין אין קשר פונקציונאלי בניהם[3] . מבחינת חוויתי הבלתי אמצעית, הנני מרים את ידי בעקבות רצוני לעשות כן וסיבת הרמת היד היא רצוני. אך אם מאפשרה מתרוממת, לא אוכל להגיד כי הדבר נעשה בעקבות רצוני. אך כשם שידי מתרוממת עקב תהליכים ביוכימיים ופיזיקלים בנוירונים, תאים ושרירים, גם המאפרה אם תתרומם תעשה כן עקב תהליכים פיזיקליים הכרחיים של כוח שעל המאפרה להעפיל בניגוד לכוח הכבידה והכיוון הרדיאלי של כדור הארץ וכו'. הקשר בין האקט הפיזי של הרמת היד לרצון הפסיכי נעלם ואינו ניתן לביטוי בקטגוריות ביוכמיות[4] וכך גם המאפרה, שאין קשר לוגי בין התרוממותה לרצוני, גם אם היה, אך הדבר זהה מבחינה לוגית להתרוממות היד מבחינת הקשר לרצוני למרות שנדמה לי שהיד התרוממה הודות לרצוני.
אם אדקר ממחט, אומר כי אני חש בכאב משום שהמחט דקרה אותי. דקירת המחט ניתנת לכימות והסברה במדדים פיזיקליים ביולוגיים, אך אין בתאור עובדות הקשורות לכאב[5]. שום תצפית לא תוכל להוכיח כי הכאב נגרם מדקירת המחט, אך אני איני זקוק להוכחה, אני חש בכאב. הסיבה לקישור הכאב עם הדקירה היא פסיכולוגית אך אין דרך להוכיח זו באופן אובייקטיבי[6]. אם אכריז כי אני חש כאב בבטן, לא יוכל אף אחד לחלוק עלי, גם אם יבדוק את סיבות הכאב בדרכים מדעיות או ינסה להתחקות אחריו במעברי העצבים למשל ולא ימצא דבר עדיין לא יוכל לקבוע כי אין אני מרגיש כאב כיוון שאני חש בו[7], סיבת הכאב יכולה להיות נחלת העולם החיצוני והכל, אך הכאב עצמו הוא נחלתי שלי הפרטית.
חוסר האפשרות להגדרת קשר לוגי בין הנפש והגוף, למרות שהוא נדמה כברור ומחוייב המציאות הוא שעושה את המציאות ללא ברורה.
עתה אנו מפרידים בין שני עולמות המובדלים בניהם ע"י הגדרת טיב העובדות המרכיבות אותן, בין אם הן פיזיות או פסיכיות.
בעוד שארוע פיזיקלי חיצוני לי יכול להשפיע על כל הבריות ועל העולם החומרי, ארוע נפשי משפיע אך ורק על תודעתי שלי[8] ואינו משפיע על העולם החיצוני באופן בלתי אמצעי
[1] כאן כמובן מתעלם ליבוביץ' מבעיית הסולפסיזם בכך שהוא קובע כי יש אנשים אחרים בעלי יכולות זהות לתפיסה של המציאות, אך מאמר זה אינו עוסק במהות היחיד אלא בשאלת גוף ונפש ולכן אין בהקשר למאמר זה חשיבות לשאלותיהם של דקארט וברקלי אך במאקרו הן מבטלות את ההגד הראשון.
[2] ליבוביץ' לא עומד כאן על אפשרויות של השפעת העולם הפיזי על הרוחני. כך למשל הוא אומר שזיכרון עלול לעורר רגש מסוים, אך ריח או מראה עלול לעורר זיכרון וכאן נמצא קשר בין העולם הפיזי לפסיכי. הרי כל מחשבותי, יהבי, תקוותי וכו' נתונות לעולם הפיזי וההתרחשויות בו משפיעות על מצב רוחי וכו' (לראיה: מורן סביון וכרמל ברוורמן)
[3] לדידי טרם ביסס ליבוביץ' את הטענה כי אין קשר פונקציונאלי בין הנפש לגוף באופן מנומק המניח את הדעת.
[4] אלא אם כן הנפש היא רק מערכת מורכבת של נוירונים, שאז ניתן בדרך כלשהי למדוד פעילות חשמלית וכו'.
[5] חוץ ממגע עם העצבים ושליחת מסרים אל המוח על הפגיעה המתפרשים ככאב, שוב אם אכן הנוירונים הם הרכב התודעה בלבד.
[6] קשר סיבה ותוצאה בלתי מוכח של דיויד יום
[7] יש מקרים בפסיכולוגיה של כאב מדומה.
[8] אך ארוע פיזקלי למשל של חשמל או חומרים כימיים עלול להשפיע על הודעה (סמים).
