ריצ'רד המיליארדר ומארי הענייה אך הגונה מקיימים יחסי מין בהסכמה. האם אין סיבה לחשוב כי הפער הכלכלי בניהם מטיל ספק על המותרות של יחסיהם למרות הההסכמה? ישנן 5 סיבות לכך1. הראשונה היא שריצ'רד מנצל את הונו בכדי להפיק איום אמין על תוצאות רעות אלא אם כן מארי תתמסר לו. תרחיש כזה נכלל בתפיסה הרווחת וכל הסכמה שניתנת אינה תקפה.
שנית, ריצ'רד מציע למארי סכום עתק בכדי שתשכב עימו. ההצעה מגונה בשל מה שהיא מציעה והסכום בו היא נוקבת. אך האם הסכמתה של מארי, אם ניתנה, אינה תקפה? ריצ'רד נותן הצעה שכמו איום היא מחווה המשנה את ההקשר בו האחר מבצע את החלטותיו במובן של להפוך את אי-ההסכמה לבלתי-אטרקטיבית. בהנחה שהיא אינה מוצאת שמין עם ריצ'רד דוחה מידי או שהסכום אינו גדול מספיק, מארי תרגיש שלא לשכב עם ריצ'רד היא בחירה גרועה לעומת כן לשכב עימו. איום, אם כך, מבטל הסכמה בכך שאינו מותיר לאדם ברירה אלא להסכים, אך האם אין הצעות שפועלות באותה דרך? אם הצעתו של ריצ'רד נדיבה מספיק, האם "הסכמתה" מארי בטלה?
ישנו ויכוח האם הצעה, כמו איום, יכולה "לכפות" על אדם. יש שיעדיפו לדבר על הצעות "נצלניות". כן יש מאפיינים של הצעות בניגוד לאיומים שהופכים אותן למתקבלות יותר מוסרית, איומים טוענים לנזק בעוד הצעות להטבה והצעות מרחיבות את הבחירה של האדם בעוד שאיומים מצמצמים אותה.
כל זה נכון, אך בין אם נגדיר הצעה כמתן אפשרות, איום, כפייתית או נצלנית, השאלה כאן היא האם הצעה מבטלת הסכמה2. בין אם מארי מסכימה למין עם ריצ'רד תחת איום בנזק או הבטחת גמול עצום היא בודאי, בכל מקרה, נותרת ללא ברירה, והיא חייבת להסכים. מדוע שריצ'רד לא יהיה אשם באונס בשני המקרים? שתי התשובות להלן מיוחסות לג'ואל פיינברג (Feinberg): הראשונה היא שהרבה תלוי במה הוביל לאי-השוויון בין מארי וריצ'רד והשנייה נוגעת לדרגת אי-הרצוניות במקרה כזה.
פיינברג נוטה להבחנה בין ניצול מצב שכבר קיים ובין יצירת מצב מתוך רצון לקיים בו הצעה כפייתית: "כאשר א' בכוונה יוצר את נסיבות הפגיעות שאותן הוא מנצל עם הצעה כפייתית, הכפייה שלו כמעט תמיד מפחיתה את הרצוניות של הסכמתו של ב' בכדי לבטלה. אך כאשר א' רק מנצל נסיבות שהוא מוצא שכבר נוצרו, אזי לרוב, אך לא תמיד, הסכמתו של ב' שכך הושגה נותרת תקפה"3. אם ריצ'רד היה אחראי לעונייה של מארי אזי הסכמתה למין תמורת כסף אינה תקפה. אך אם ריצ'רד רק "נתקל" בעונייה של מארי אזי הסכמתה לאותה הצעה ככל הנראה תקפה. זה נראה מוזר מכיוון שהנושא העיקרי הוא הרצוניות של החלטה בהקשר מסוים והשאלה מי אחראי להקשר זה נראית נפרדת מנושא זה. מה אם אחיו של ר'יצרד, דיק, מאתר בעבורו נשים פגיעות ללא ידיעתו ומציע להן כסף בכדי שישכבו עם אחיו, נראה לא הגיוני לטעון כי הסכמתה של מארי להצעתו של ריצ'רד תקפה אם היא קורבנם של דיק וריצ'רד אך לא תקפה אם היא קורבנו של ריצ'רד בלבד.
אם נטען כי מה שחשוב הוא האם המצב בו ניתנה הצעה כפייתית הוא תוצאה של גורם אנושי, בין אם גורם זה הוא נותן ההצעה או לא, אזי אנו מסתכנים באובדן ההבחנה המקורית בין ניצול בלבד של סיטואציה וכפייה במסגרתה, שכן ניתן לייחס כל מצב של עוני לגורמים אנושיים.
מחשבתו של פיינברג יכולה להיות שבחירותיה של מארי מופחתות ע"י פעולותיו המכוונות של ריצ'רד לרושש אותה בעוד שהידרדרותה הכלכלית הפשוטה היא כמו עובדת טבע שאינה מהווה הגבלה על חירותה. כך החלטתה של מארי בהקשר חירות מופחתת היא פחות רצונית. אך פיינברג עצמו קובע שמידת חירותו של אדם, במובן מספר האפשרויות הפתוחות בפניו, היא נפרדת מרצוניות של בחירתו בכל אחת מהאפשרויות4.
אנו נותרים עם המחשבה שלא משנה כיצד הפכה מארי לענייה, הצעתו של ריצ'רד למין תמורת כסף עשויה להיות כזו המותירה אותה ללא ברירה. האם הסכמתה במקרה כזה בטלה, והאם ריצ'רד אשם באונס? הצעתו השנייה של פיינברג היא שרצוניות של הסכמתה של מארי מופחתת במידה מספיקה עד שניסיונו של ריצ'רד לתבוע על הפרת חוזה במקרה בו תיקח את הכסף ותברח ייכשל. אך היא אינה מופחתת מספיק בכדי לקבוע שריצ'רד אשם באונס אם מארי לוקחת את הכסף ונשארת5. טיעון זה נראה סביר אך אנו נותרים עם הבעיה שכמו שישנן דרגות של רצוניות הנגרמות מאיומים מסוגים שונים, כך גם דרגות רצוניות הנגרמות מהצעות מסוגים שונים. אנחנו יכולים לחשוב באופן כללי שהסכמה כתוצאה מהצעה היא יותר רצונית מהסכמה כתוצאה מאיום, אך עדיין ייתכן שישנן הצעות המתגברות על הרצון באופן יעיל יותר מאשר איומים מסוימים. מדוע אם כן שהצעות מסוימות בנסיבות מסוימות לא יחשבו כאחד הגורמים הפוגמים בהסכמה בהקשר עבירות המין?.
ייתכן ולא נסכים להרחיב את תחום פשע האונס כך שיכלול, כמקרה בו הסכמה אינה ניתנת, גם הצעות כפייתיות. אך אנו יכולים גם לחשוב שצריך להיות פשע של השגה (procurement) המפרט טווח של תמריצים כלכליים שהם כאלו ההופכים את הסכמתו של אדם שהושג ללא רצונית דיה. אולם חוק כזה עלול להיות פטרנליסטי וכזה הנועד להגן על הקורבן מתאוותיו שלו מתוך מחשבה כי אנו מבינים (ומגנים) את רצונותיו של מי שמסכים מתוך פחד אך לא תומכים (בעוד שמבינים) ברצונותיו של מי שמסכים מתוך תקווה לשיפור ניכר במצבו. פחד פוטר את מה שתאוות-בצע לא. אין בכך לטעון כי שניהם אינם מניע חזק לפעולה, אלא שהראשון אך לא השני הוא תכונת אופי מוערכת.
תאוות-בצע אינה הנדון במצב בו ישנה סיבה שלישית לחשוב שמצבם הבלתי-שווה של מארי וריצ'רד מספיק בכדי לבטל הסכמה. מצב בו מארי כה אומללה עד שאין לה ברירה אלא להסכים לכל מה שיציע ריצ'רד כל עוד זה יספק לה הקלה כלשהי ממצבה. אי-שיווין אינו הנושא כאן, ריצ'רד לא צריך להיות עשיר מאוד או אפילו להציע מין, ואין זה הפער בין סגנונות חייהם אלא העובדה שלמארי אין כלל סגנון חיים והיא חייבת להסכים מתוך הכרח לכל הצעה לשיפור כלשהו במצבה, ממש כאילו הייתה תחת איום אקדח.
סיבה רביעית לפקפק בהסכם בין מארי וריצ'רד היא עמדות המיקוח השונות שלהם. אם הם היו מתמקחים על מחיר מוצר, מארי הייתה בעמדת נחיתות בשל עונייה לעומת ריצ'רד עקב היותה חייבת למכור מול אדישותו היחסית של ריצ'רד לביצוע העיסקה וכך הוא יכול להוריד את המחיר. לריצ'רד יש בחירה בעניין, למארי לא.
אם ריצ'רד הוא מליונר ומארי זונה ענייה, ההבדל בכוח המיקוח שלהם ישתקף במחיר הנקבע בעבור היחסים. ההבדל בפני עצמו לא יעיד שההסכם לקיום מין בתשלום היה לא-רצוני וללא-הסכמה מצידה של מארי. אך מה אם אין שאלת תשלום בעבור מין? אם המין הוא חופשי אין הבדל בשאלת העושר היחסי כעמדת מיקוח לא-שווה.
אולם יש סיבה חמישית לכך שמצבם הכלכלי של מארי וריצ'רד יהיה רלוונטי להסכמתה והוא קשור להשפעות העוני על האופי. במצבי עוני קיצוני אדם עלול להתאים עצמו למצבו – כלומר להפחית את ציפיותיו ומטרותיו בכדי להתמודד עם אכזבות החיים. ייתכן ומארי התרגלה כתוצאה מחייה לקבל הרבה פחות משהייתה מקבלת אחרת ולצפות להרבה פחות מאשר ריצ'רד. עונייה גורם לא פחות לצפות שחייה יהיו מוצלחים, אך אין זה בהכרח אומר שהיא תסכים לכל מה שמוצע לה. ייתכן שאופיו של אדם, מתוקף נסיבות חייו, הוא כזה האומר כן לכל מה שמציעים לו, ואם זה אופיו, ללא קשר לסיבה לכך, כנראה מוטב לשפוט אופי כזה כלא לגמרי מסוגל להסכמה.
עוני עלול להרגיל מישהי לאכזבות החיים עד כדי כך שהיא לעולם לא תגיד "לא" למשהו. אך חוסר יכולת זו, ולא עונייה, הוא מה שפוגם בהסכמה שכן מה שמשנה הוא חוסר היכולת ולא הסיבות. נראה כי הפער בין מארי וריצ'רד אינו מבטל את הסכמתה אם מארי כה ענייה עד שאין לה ברירה אמיתית, אך הוא עושה כן אם הצעתו של ריצ'רד כה מפתה עד שאין לה ברירה. אך הוא לא בעצמו מבטל את יכולתה של מארי לקבל החלטה וכך גם עמדת המיקוח הנחותה שלה, גם אם היא תוליך אותה להסכים לפחות ממה שאחרת הייתה מקבלת.
קטע זה הוא תרגום מתוך ספרו של דיויד ארצ'רד – "הסכמה מינית"
