הפרק הקודם עסק בשאלה מדוע הסכמה הופכת מין למותר ומהי בדיוק הסכמה, מה שהוביל לשאלה האם הסכמה היא מספיקה, כלומר האם עקרונות ההסכמה ואי-ההסכמה מספקים תנאי מספיק והכרחי למותרות של מין ולכך מוקדש פרק זה והבא.
מתי הסכמה אינה באמת הסכמה?
הפרק הקודם דן בהשקפה הרווחת (standard view) לפיה הסכמה היא ברת-תוקף הם ניתנה מרצון, במודע וע"י אדם המסוגל להסכמה. אולם ישנם מצבים בהם תנאים אלו מתקיימים אך עדיין יש מקום לספק באשר למוסריות של המעשים, למרות השילוב עם עקרונות ההסכמה ואי-ההסכמה. דרך אחת לבטא ספקות אלו היא לטעון שעקרונות ההסכמה ואי-ההסכמה שגויים או להציע הגדרה של הסכמה תקפה מעבר להשקפה הרווחת.
ישנם שלושה סוגי מקרים שמעלים ספקות אלו. בשלושתם יש לתת את הדעת לכך שאין זה בפשטות שדברים מסוימים נכונים בעבור הנסיבות בהן ניתנת הסכמה הם החשובים אלא שעובדות מסוימות מהוות ומשחקות תפקיד בהסבר מדוע אדם מסכים. הסוג הראשון הוא כאשר יש אי-שיווין משמעותי בין הצדדים בחילופים. בדיון על מקרים אלו אגע באי-שיווין כלכלי (מגדרי נידון בפרק 6). הסוג השני הוא בו הצדדים מקיימים מערכת יחסים מוסדית או מקצועית כמו רופא וחולה, מורה ותלמיד וכו'. הסוג השלישי הוא כזה בו לאדם המסכים יש חולשה, פגיעות או מאפיין פסיכולוגי כך שהוא נוטה בנסיבות מסוימות להסכים להצעות מסוג מסוים.
קטע זה הוא תרגום מתוך ספרו של דיויד ארצ'רד – "הסכמה מינית"
