כפי שראינו, ב-"פוליטיאה" קובע אפלטון כי החברה במדינה האידיאלית שלו היא חברה מעמדית. הוא מספק לכך מספר צידוקים. במסגרת משל האותיות הגדולות והקטנות שמיועד להסביר מהו הצדק במדינה המדינה משולה ל"נפש גדולה" העשויה חלקים כמו תאוות (רעב, צמא ומין המופנים כלפי אובייקטים ממשיים ומיועדות למלא צרכים פרטיים), רגשות חברתיים (המתקיימים בין בני אדם ובתווך שבין הקונקרטי והאידיאי-מופשט) והשכל – התבונה (הכרת תחום האידיאות האובייקטיביות.
אפלטון טוען כי כל אדם ניחן מלידה באיזונים שונים של מרכיבים אלו. מרבית בני האדם נועדו להיות יצרנים שכן התאוות הן היסוד המרכזי בנפשן. מעליהם ישנה קבוצה קטנה שבה הרגשות הם המרכיב העיקרי והם דומיננטיים בחברה ולבסוף יש את אלו שהשכל חזק אצלם והם הפילוסופים. תורת המדינה של אפלטון ב-"פוליטיאה" היא כמובן התרחקות משמעותית מהדומקרטיה שכן כל אדם כבול לגורלו, תפקידו ומעמדו.
הגדרת הצדק של אפלטן היא "צדקה היא לאדם שיעשה את שלו וידו לא תהי בכל". כלומר צדק והרמוניה נוצרים ברגע שכל אדם יודע את מקומו בחברה, כלומר מצב סטטי ובלתי משתנה שאין מימד של קונפליקט ולכן שוררת בו יציבות פוליטית. הרעיון של הטוב כמצב שבו כל אחד יודע את מקומו ושל המדינה כגוף אורגני כמובן מהדהד עם המשנה הפשיסטית, כמו מרכיבים רבים אחרים אצל אפלטון.
אפלטון התחבט בשאלה כיצד ראוי לחנך את מעמד השומרים, הדרגה המתווכת בין העם והפילוסופים. הוא עונה על כך על ידי בחירה של הילדים המוכשרים ביותר שיחונכו לתפקיד מגיל צעיר. אפלטון ממשיל את מעמד השומרים לכלבים שצריכים להיות נאמנים, לשמור על המדינה ו"לרעות" את העדר. אסור שיהיו לשומרים אינטרסים פרטיים ולכן אסור יהיה להם להחזיק ברכוש ומשפחה. השומרים יתקיימו כמסדר קומונלי כמו-מרקסיסטי בעוד שהיצרנים בעם יתנהלו במשק תחרותי שיגדיל את הפריון שלהם. בכדי להבטיח את הדורות הבאים של השומרים, תערך בניהם הפריה סלקטיבית של המוצלחים בהם.
