פסיכולוגיה חברתית – סיכומים: ייחוס סיבתי
תיאורית הייחוס (Attribution Theory) היא מונח המתייחס לאופן בו בני האדם מייחסים סיבות לאירועים שמסביבם וההשפעה שיש להערכות הסיבתיות של בני האדם.
מדוע פסיכולוגים חברתיים חוקרים ייחוס סיבתי?
ייחוס (Attribution) – תהליך של קישור סיבה, גורם, להתנהגות (של עצמך או של אחרים). שתי נקודות בנוגע לייחוס מבהירות את החשיבות שלו להבנת ההתנהגות החברתית:
- כולנו מבצעים ייחוסים סיבתיים פעמים רבות ביום.
- הייחוסים הסיבתיים שלנו הם חשובים.
שכיחות וחשיבות הייחוס
ייחוסים הם חלק בלתי נפרד מהחיים המנטליים (בעקבות ציון במבחן – אני חכם וחרוץ, או לחילופין – המבחן היה לא הוגן; בעקבות סירוב לדייט – האם היא לא מעוניינת בי או שבאמת לא יכלה?). בנוסף, לייחוס הסיבתי יש חשיבות עצומה שכן הוא משפיע על תגובותינו (תפישתית, רגשית ומעשית); כך, אם נחשוב שנכשלנו במבחן בעקבות חוסר יכולת, נהיה מתוסכלים ו"ניקח צעד אחורה", בעוד שאם נחשוב שלא למדנו מספיק – נשתדל ללמוד יותר, ובאופן יעיל יותר, בעתיד. מחקר מראה שלייחוס הסיבתי יש השפעה רבה בתחומים רבים ובייחוד בבריאות ובחינוך (כפי שיפורט כעת…).
Explanatory Style – סגנון הסברי וייחוס
קבוצה של חוקרים ובראשם Peterson and Seligmanבחנה את ההשפעה של ייחוסים על הצלחה אקדמית על ידי קישור בין ה-Explanatory Style של האדם לבין תפקודו האקדמי ארוך הטווח.
ה- Explanatory Style (סגנון ייחוס) הוא הדרך בה האדם בד"כ מסביר אירועים, והיא מוערכת באמצעות שלושה מימדים: פנימיות/חיצוניות (Internality/Externality), יציבות/אי יציבות (Stability/ Instability) וגלובליות/ספציפיות (Globality/Specifity).
על מנת להעריך זאת, הנבדקים מתבקשים לדמיין 6 אירועים טובים שעשויים לקרות להם, ו- 6 רעים לבחירתם, ולספק סיבות סבירות להתרחשות של כל אחד מהם. לאחר מכן, הנבדקים נשאלים לגבי כל סיבה:
- האם היא נובעת ממשהו שרשור בהם או ממשהו שקשור באחרים/בנסיבות (Internality/Externality).
- האם הסיבה תהיה קיימת שוב גם בעתיד או לא (Stability/Instability).
- האם הסיבה משפיעה גם על תחומים רבים נוספים בחיים או רק על כמה ספיציפיים (Globality /Specifity).
במחקר, שילבו בין 3 המדדים הנ"ל ליצירת Explanatory Style Index כללי ולאחר מכן בדקו מתאם בינו לבין ה-GPA (ממוצע ציונים) של הסטודנטים. הנטייה להסביר אירועים שליליים במונחים של פנימיות, יציבות וגלובליות נחשבת כסגנון ייחוס "פסימי", וכמצופה, הנבדקים בעלי סגנון הייחוס הפסימי ביותר נטו לקבל ציונים נמוכים יותר מאשר אלו שהיו בעלי סגנון אופטימי יותר.
גיל | מתאם | מובהק? |
30 | 0.4 | לא |
35 | 0.3 | לא |
40 | 0.13 | לא |
45 | 0.37 | כן |
50 | 0.18 | לא |
55 | 0.22 | כן |
60 | 0.25 | כן |
נמצא שלסגנון הייחוס השונה של אנשים יש השפעה גם על בריאות פיזית: מחקר של Peterson, Seligman & Vaillant (1988) שבדק את הנושא, השתמש בנתונים של המצב הגופני בקרב בוגרי הרווארד (הערכת מומחים מ-1: "מצב בריאותי תקין" ועד 5: "נפטר") בגילאים 25, 30, 35 וכו' וכן בנתונים הנוגעים לסגנון הייחוס שלהם בבגרות המוקדמת (בהסתמך על תיאור שהבוגרים נתנו, בהיותם בוגרי קולג' טריים, לחוויות הקשות ביותר שלהם במלחמת העולם ה-II). המתאם בין השניים מראה כי סגנון הייחוס בבגרות המוקדמת הוא מנבא מצוין לבריאות פיזית בהמשך החיים (למעט בגילאים 30-40 בהם רוב האוכלוסיה בריאה ממילא – כך שאין מה לנבא, כשם שבגילאים מבוגרים מאד, כ- 100, רוב האוכלוסיה מתה ממילא…).
מחקר נוסף, אשר נערך על ידי Weiner & Anderson ואשר מדגים את ההשפעה של נטיות הייחוס השונות על תוצאות ארוכות טווח, נתן דגש להאם הייחוס מרמז על כך שתוצאה ניתנת לשליטה, ולא להאם התוצאה היא גלובלית או ספציפית. לדוג', ייחוסים של כישלון המרמזים על יכולת שליטה (controllability),כגון חוסר מאמץ או אסטרטגיה לא נכונה, מעודדים התמדה, שקדנות, שכן האדם תמיד יכול לנסות יותר או להחליף אסטרטגיה. להבדיל, אם האדם תופס את התוצאות כבלתי ניתנות לשליטה – סביר שהוא יוותר.
ניתן לראות את חשיבות יכולת השליטה (Controllability) גם בהשפעה של ייחוסים שעושה אדם לגבי התנהגותו של אדם אחר: לדוגמא, אנשים המתנגדים להומוסקסואליות, מפגינים עמדות אוהדות יותר כלפי הומוסקסואלים אם הם סבורים שהיא תוצאה בלתי-נמנעת של הביולוגיה של האדם, מאשר אם סוברים כי היא נובעת מבחירה מודעת של סגנון חיים. בנוסף, כשאנשים מתרצים התנהגות בעייתית, אנו אוהדים יותר כלפיהם (מגלים יותר סימפטיה, רחמים וסלחנות) כשמדובר בגורמים שנמצאים מחוץ לשליטתו של האדם, מאשר כשמדובר בגורמים נשלטים.
ממצאים אלו עודדו מחקר שמראה כי ניתן לאמן אנשים לאמץ נטיות ייחוס יותר פרודוקטיביות (בייחוד לייחס כישלון לחוסר מאמץ) ושכשעושים זאת, יש לכך השפעה מועילה על ההישגים האקדמיים. כשגורמים לאנשים להאמין כי באפשרותם לשלוט על אירועים שלפני כן האמינו שהם מחוץ לשליטתם, הדבר יוצר תקווה ומשחרר אנרגיה פרודוקטיבית שגורמת להצלחות עתידיות להיות אפשריות יותר.
ניתן להשתמש באימון מסוג זה על מנת לתקן אימון לסגנונות ייחוס שהתרחש שלא במכוון בביה"ס היסודיים בארה"ב: בנים יותר נוטים לייחס את כישלונותיהם לחוסר מאמץ, בעוד שבנות יותר נוטות לייחס את כישלונותיהן לחוסר יכולת. Dweck ועמיתיה מצאו שהדבר נובע בחלקו מכך שבאופן בלתי מפורש מלמדים את הבנות ואת הבנים לפרש באופן שונה גם את הצלחותיהם וגם את כישלונותיהם. החוקרים מצאו כי מורים בכיתות ד' ו-ה' נוטים לתת לבנות פידבק שלילי על עבודתן שמתמקד כמעט אך ורק בחוסר יכולת אינטלקטואלית בעוד לבנים נוטים הרבה יותר לתת פידבק שלא מתייחס לגורמים אינטלקטואליים. בנוסף, פידבק חיובי לבנות התמקד ביכולת אינטלקטואלית בפחות מ-80% מהמקרים בעוד בקרב בנים השיעור היה 94%.
(כלומר, לבנות: כישלון –> קשור ביכולת, לא נשלט
הצלחה –> פחות מ- 80% קשור ביכולת.
לבנים: כישלון –> קשור במאמץ, מצבי, נשלט.
הצלחה –> 94% קשור ביכולת. )
לטענת החוקרים, מדפוס זה של משוב הבנות לומדות שביקורת משמעותה חוסר יכולת (שלהן), בעוד שבנים לומדים שביקורת סביר שמתייחסת לאספקטים לא אינטלקטואליים של התנהגותם. על מנת להוכיח זאת, החוקרים ביצעו ניסוי בו הם נתנו לבנים פידבק זהה לזה של בנות, ואכן מצאו כי לשני המינים היה יותר סיכוי לפרש פידבק על כישלון כמשקף יכולת.
