ההגות הציונית לדורותיה: צבי גרץ – קראים, רפורמים מול התנועה האורתודוקסית – קולקטיב
פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים
הקראים על פי צבי גרץ לקחו דבר אחד שהיה קיים והקפיאו עצמם בתוכו, בשעה שהיהדות הרבנית ששינתה את כל הדברים, התקדמה. שמירת חלב ובשר כנראה שלא הייתה כה חשובה בעבר, כלומר לא יודעים באמת. אבל הפירוש הזה, שנעשה דווקא בגלות ולא משנה אם זה נכון או לא, הוא פסוק שגורם לעם היהודי להבדיל עצמו, להיות קוהרנטי עם מסורתו והיסטוריה שלו, ומקיים מסורת ומנהגים.
הספרים שלו, שאללנו לחשוב שבמאה ה-19 קראו רבים 11 כרכים בגרמנית מפותלת, אבל זה היה בסיס לסיפורים כמו דוד והחשמונאים, מלחמת חירות. אלו סיפורים שלא מדברים בהכרח על אנשים שומרי שבת, אבל אלו גיבורים מסורתיים שקמים לתחייה. אפשר לראות זאת בויכוחים שמנהל גרץ עם הוגים נוצריים אך גם עם התנועה הרפורמית והאורתודוקסית. התנועה הרפורמית ניסתה להפוך את היהדות למשהו אנלוגי לנצרות- דת של אמונה אינדיבידואלית. גרץ מדגיש שהיהדות היא קולקטיבית- היא קהילתית. אין יהודי בודד, יש מניין של יהודים, זקוקים ליהודים אחרים, ולכן הוא אומר שתורת ישראל אין בה הבחנה שיש הבחנה בנצרות בין קודש וחול והבחנה ודת. ביהדות הכול שזור זה בזה, ולכן בכל ההיסטוריה היהודית יש מתח בין הצד המדיני והדתי. זו לא רק דת או רק מדינה, ולא כל המלכים הם צדיקים ולא כל הצדיקים היו מלכים. ניסיון להפריד בין דת יהודית ומדינה זה לא כה פשוט. ביהדות לפי גרץ, האמונה והמלוכה, "דעת אלוהים ורווחה חברתית שלובים זה בזה" עושה השוואה מעניינת בין דיני שמיטה ויובל ולקט שכחה ופאה. בצדקה הנוצרית יש מצווה לתת צדקה, אבל זה עניין פרטי, אין כפייה, הממלכה לא עוסקת בכך. צדקה לעניין זה היא עניין מוסרי בין האדם ובין בורא עולם. אבל שמיטה ויובל ומעשר, זה עניין שאמור להיות מוסדר על ידי המדינה. המדינה קובעת את שמיטת החובות, דבר שבנצרות לא קיים. בוודאי כאשר יש ממלכה יהודית יש משמעות לחקיקה זו, ולכן טוען גרץ הדת היהודית היא דת שמשלבת את הצד המדיני ואת הצד המוסרי. בכך שהיא מקשרת בין דת ומדינה היא מרסנת את הכוח הפיזי הברוטאלי של המלוכה ולכן גם כוחה של הנבואה, כי המלך הוא לא כל יכול, הוא כפוף לאל. בעוד שהמלך הנוצרי לא כפוף לאף מצווה דתית.
ניתוב תודעת היהודים
קשה למצוא מישהו אחר במאה ה-19 שהשפעתו על ניתוב התודעה של יהודים משכילים שבחלקם היו דתיים יותר או פחות, לתפיסה שפתאום רואה את ההיסטוריה היהודית כרצף מרתק, שמתחיל ברגע שבו היהודים הפכו להיות עם ככל העמים בכיבוש. יצירת הכיבוש הפוליטי, יצירת הבסיס הטריטוריאלי כמו כל עם אחר, מכניסים את העם היהודי להיסטוריה העולמית. הוא מצליח בגלל המתיחות בין הגשמי לרוחני לשרוד גם ללא טריטוריה. ספרי הלימוד שנכתבו על ידי גרץ הם במידה לא קטנה בסיס לשאלה מתחילת השיעור. יש עדויות היסטוריות לכך שאותו אחוז קטן אחד שעלה ארצה בין 1882 ו 1914, תפיסתם הגיעה לא מהמשיחיות, אלא – כאן ועכשיו, כמו כל העמים האחרים. חלק מהעולים לארץ השוו עצמם ליהושע בן נון, לא בגלל שקראו את יהושע,
