ההגות הציונית לדורותיה: תמורות דמוגרפיות וסוציולוגיות בחיי היהודים במאה ה-19
פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים
אם לוקחים את המפה, גיאוגרפית או סוציולוגית, של אירופה ב- 1815 ונשאל היכן יושבים היהודים, נמצא שראשית כל הם לא יושבים בערים הגדולות. מרבית היהודים יושבים בפריפריה של החברה האירופאית מבחינה אורבנית- עיירות, כפרים, ערי מחוז, אך לא ערים גדולות. בחלק מהערים הללו אין עדין היתר ליהודים לשבת, אבל נתעלם מההיבט המשפטי. ב1914, יש תמונה שונה לחלוטין. ב- 1914, יש יהודים בלונדון, פריז, אבל במרכז ומזרח אירופה, – וינה 10-15 אחוזים הם יהודים. בודפשט- שליש מהתושבים יהודים, ורשה – שליש. יש תהליך של עיור שמוציא את היהודים במאה ה-19 מהפריפריה הסוציולוגית, כלכלית חברתית אל המרכז. יש גם נוכחות מספרית וגם פיזית- בתי כנסת . נלווה לזה, וזה הצד השני- ב1815 אפשר לכתוב היסטוריה של אירופה בלי להשיג כמעט אף יהודי. לאיזה תחום שלא הולכים, פוליטיקה, ספרות, אומנות… אין יהודים. אולי רק רוטשילד בפרנקפורט. אם רוצים בתחום ההגות, בקושי יש את משה מנדלסון שכותב ספר בגרמנית והוא ידיד של לסינג, אבל יש אחד כזה. ב1914, אי אפשר לכתוב איזושהי היסטוריה או תיאור של החיים באירופה בלי להזכיר שמות בולטים יהודיים, ואת מספרם הרב. פוליטיקה אירופית, יהודים מומרים או לא, בכל הקשת הפוליטית. עיתונות, ספרות, פסיכולוגיה, מדע, מתמטיקה, פיזיקה, וינה- חצי מהסטודנטים במשפטים ושליש מרפואה, כאשר ב- 1815 לא היה אחד. אומנות אולי פחות. המספרים הם עצומים, והמעבר הזה פירושו גם יכולת להיכנס לחברה, חברה שפותחת את דלתה בהדרגה. ב1815 בעקבות המהפכה הצרפתית, החברה שחדלה לראות עצמה מוגדרת במושגים דתיים הופכת להיות מוגדרת במושגים אזרחיים, לאומיים. האוניברסיטה היא במקורה גוף דתי נוצרי, הגלימות באונ' הן גלימות של כמרים. עד לתקופת המהפכה הצרפתית, החינוך ובתי הספר היו שייכים לכנסיה. המוסדות הכנסייתיים או שלא קיבלו יהודים, או שיהודים לא שלחו את ילדיהם למוסדות נוצריים. ב- 1815 בעקבות הליברליזציה ההדרגתית, בתי הספר הופכים להיות מכשיר של המדינה, ויותר מזה, בית ספר לאומי.
אתאר סכמה- אם עד 1815 ילדים יהודים לא הולכים לבית ספר כללי, זה לא אומר שאין חינוך. יש חינוך יהודי מסורתי של ה"חדר". ב1815 זוהי הקבוצה עם זיהוי עם אחוז ידיעת הקורא וכתוב באירופה אלו גברים באירופה. וזו שפה אחת- עברית. כשנפתחים שערי בתי הספר, מתברר שילדים יהודים, יש להם עדיפות כמעט על כל שכבה אחרת- כי הם יודעים לקרוא ולכתוב, ולא בגלל אהבת ספר, או חכמה. ידיש, לדינו- כתבו באותיות שהכירו בשפה שדיברו. כשמשפחה יהודית מחליטה לשלוח את הילד לבית ספר ממלכתי (1820 והלאה), בית הספר מלמד שישה ימים בשבוע. מה אומרים לילד בשבת? יש ששולחים אך לא כותבים בשבת, יש שיגידו רק אם יש בחינה. אבל מה אם בחינת הכניסה לפקולטה למשפטים היא בשבת? או ביום כיפור? ולרבנים אין תשובות, כי למערכת היהודית המסורתית אין תשובות נורמטיביות לכך. יש דילמות חדשות, של החיים המודרניים. צעד אחד קדימה- הילד המוכשר גמר בית ספר יסודי תיכון ונשלח לאוניברסיטה. ואוניברסיטאות במאה התשע עשרה, לא מאוד נפוצות. הנער יוצא מבית הוריו, כי האוניברסיטה לרוב מרוחקת. איפה יאכל הנער? האם יש כשרות? יש כאלה שלא יאכלו חזיר, יש שיקפידו על בשר וחלב, יש שיקימו בית תמחוי כשר. ואז זה גיטואיזציה מרצון. המון תשובות בלי רקע נורמטיבי. הסטודנט מסיים ללמוד והוא עורך דין או רופא, והוא צריך לעבוד בשבת. הם תלויים בנדיבות, מצב הרוח, או שנאת ישראל של אלפי אנשים, האם יתנו להם לעבוד או לא בשבת. ואז הם מתמנים לתפקידים חשובים- ואז האם הם זמינים בחגי ישראל? אם אתה מתמנה לרופא מחוזי? יש דילמות רבות שבאופן פרדוקסלי ככל שהחברה יותר פתוחה בפני יהודים, ככל שהם מוכנים להיכנס יותר לחברה, דווקא הפתיחות של החברה מעמידה אותם בפני צורך להחליט על מידת יהדותם. יש כאלה שמתנצרים וזהו.
