היסטוריה פוליטית: מערב אפריקה במאה ה-20
האירופאים התעניינו באפריקה עוד לפני שהם כבשו אותה.
בתקופה שאחרי מות הנביא מוחמד צפון אפריקה היוותה את האיום הגדול ביותר על הנצרות. ההדיפה של המוסלמים על ידי הנוצרים חזרה לאפריקה נתנה דחיפה להרפתקנים ספרדים ופורטוגזים להמשיך לתוך אפריקה. בתקופה מאוחר יותר אפריקה היתה מקום שבו יכלו האירופאים "להשתמש" (משאבים, עבדים וכו'). בהתחלה ההתיישבות היתה רק באיזורי החוף, אבל שמועות על העושר של המרכז פיתו את הלבנים, שהמשיכו כלפי פנים. בהתחלה הם נהדפו על ידי המדינות האפריקאיות, שחוזקן הפתיע אותם, אך עם הזמן, ובעיקר תודות לתחרות בין ארצות לבנות, אפריקה היתה מלאה לבנים. החלוקה בין המדינות האירופאיות לא היתה שווה, אך היריבות מעולם לא נפתרה על ידי מלחמות בין מדינות אירופאיות. הלבנים מעולם לא למדו ולקחו על עצמם תרבות או היסטוריה אפריקאית, אך האפריקאים למדו מהעושר התרבותי והטכנולוגי של הלבנים. שום עבודת צוות לא נראתה עד מאה מאוחרת יותר, כשהאירופאים נסוגו.
מבחינה כלכלית אפריקה הכבושה לא שיפרה את מצבה עד אמצע המאה העשרים, כשמנהיגים לאומיים השפיעו על מנהיגי הקולוניות הכבושות ומלחמת העולם השניה יצרה ביקוש לחומרי גלם אפריקאים. יוצאי דופן היו מספר איזורים בהם היה ניתן להשיג זהב או נחושת. ההתקדמות התעשייתית לא עזרה, מכיוון שפעלה על צמצום שכר לעובדים, והרבה מהם מתו או חלו, ונפלטו מהמערכת חסרי שימוש. האירופאים יצרו בעיות כלכליות גדולות, שיצרו בעיות סוציליות, שגרמו ללבנים צופים מן הצד להדחות מהשחורים. האפריקאים המכובדים, מצידם, האשימו את הלבנים בניצול האדם השחור.
פוליטיקה אפריקאים שאבה השראה מהודו וארצות הברית. מהודו הם בחרו לחקות את הקונגרס הלאומי, ומנהיגים רבים הושפעו מרעיונות גנדיים של התנגדות פסיבית. לשחרור הודו ב47 היתה השפעה רבה באפריקה. מארה"ב, ובמיוחד מהקאריביים, הם לקחו בטחון עצמי, כבוד, ואת רעיון ההתאספות. כנס פן-אפריקאי ראשון התרחש ב1900. חמש הכנסים הראשונים נשלטו על ידי שחורים מערב-הודיים, אבל הכנס השישי, בסוף מלחמת העולם השניה, על ידי מנהיגים אפריקאים שדרשו עצמאות.
באקרה, בירת הקולוניה הבריטית "חוף הזהב" (Gold Coast), החלה המהומה הראשונה ב48, כמחאה נגד מחירים גבוהים. הרשויות הופתעו, בתגובה הוקמה ועדת חקירה שמצאה שהחוקה החדשה היתה מיושנת – לתת לאפריקאים יותר ממחצית המושבים המחוקקים כבר לא היה מספיק. נבחרה ועדה של אפריקאים לנסח חוקה חדשה. במקביל עלה מנהיג לאומי חדש – נקרומה, שחזר מבריטניה ב47 ודרש מנהיגות עצמית מיידית. הוא הקים מפלגה משלו, זכה בכמה נצחונות אלקטורלים ונשפט לכלא בשנים 51-56. לאחר הנצחון האלקטורלי הראשון שלו שחרר אותו המושל הבריטי והפך אותו לשר בכיר, ובכך למעשה הודה שזמנים של הבריטים קצוב באיזור ושיש ללמוד איך לחיות בזמן שנותר ולא סתם להלחם נגד מה שבא.
השיטה הבריטית, ב"חוף הזהב" ובמקומות אחרים, היתה לשלב בהדרגתיות נבחרים ואלמנטים אפריקאים בשלטון. המועצות המחוקקות התחילו כאסופה של חברים ממונים והתקדמו לכדי רוב נבחר. אותו תהליך נותר בין הזזרוע המבצעת של המושל לראשי מפלגת הרוב הנבחר. המושל לקח לעצמו בתחילה סמכויות רבות, שאותן הוא העביר מאוחר יותר לראש הלאומיים, שהפך עם הזמן לראש ממשלה של מדינה עצמאית. אז היתה למדינה בחירה – לספח עצמה לבריטניה ולהישאר חלק מה"רווחה", ואז המושל המקורי היה נשאר כנציג, או לבחור בשלטון עצמי לחלוטין. בכל מקרה היתה מכוננת הקולוניה המשוחררת יחסים עם בריטניה, עם דרך הנציג שנשאר או דרך שגריר במידה והמדינה בחרה להתנתק.
עם השיטה הזאת, הבעיה העיקרית היתה לווסת את קצב התהליך. "חוף הזהב" הפכה למדינת שלטון עצמי ב55, לעצמאית תחת השם גאנה ב57, ורפובליקה ב60. זה פתח את הדלת לאפריקאים ל"רווחה", שנקרומה הבין, ברוח גנדיאית, שתעזור למדינות חדשות.
המדינה השניה במערב אפריקה להפוך לעצמאית היתה גיניאה הצרפתית.
הצרפתים נכנסו לאפריקה לאט וחלש יותר ממדינות אחרות. במאה ה17 הפלישה שלהם היתה יותר עניין של חיקוי מדינות אחרות, אך במאה ה18 הם לקחו חלק נרחב בלקיחת אפריקאים לעבדות, וכשזו הוצאה מחוץ לחוק הם עברו לעסקי הגומי והשנהב ונכנסו עמוק יותר לתוך אפריקה. למעשה בסופו של דבר צרפת תפסה בין חמישית לרבע מכל שטח היבשת. (כאן מגיע פירוט של ההתקדמות של צרפת מבחינת כיבושים, לא נראה לי חשוב)
החוקה הראשונה ב46 היתה מקובלת על ידי הקולוניות, אך נדחתה על ידי הצרפתים. החוקה השניה של השנה ההיא פחות הלכה לקראתם. היא יצרה את האיחוד הצרפתי, שנבנה מרפובליקת צרפת, מדינות שותפות ושטחים שותפים. כל הטריטוריות של מערב וקו המשווה האפריקאיות הפעו לשטחים שותפים עם נציגים, והוקמו בהם אסיפות נציגים. מ47 ל54 צרפת הצליחה בשיטתה, אך ב56 ממשלת מולט הציגה תכנית (loi cadre) שמטרתה היתה להוביל לכמות ניכרת של שליטה עצמית ואפריקניזציה של השירותים הציבוריים. תכנית זו סימלה את המעבר ממדינה בשליטה צרפתית לפדרציה חופשית יותר שמעורבת בהחלטותיה. כח נכבד עוד היה בידי הנציבים הצרפתים, אבל דרישות הלאומיים הבטיחו ביטול קולות מיוחדים לבנים, ובכל טריטוריה תמיד היה רוב בוחר שחור. מפלגת העקרונות הלאומיים זכתה בבחירות בגיניאה, סודן, חוף השנהב ווולטה העליונה.
השינויים הפוליטיים לא הלכו בד בבד עם שינויים כלכליים, ואפריקה הצרפתית נותרה איזור שבעיקר שירת את הצרפתים, מה שגרם לאפריקאים בשנים הקרובות לחתור לשינוי בתחום. הם טענו ששיטה שמבטיחה שוק חופשי אבל עם מחסומים סביבה מועילה לחזקים, מפריעה לצמיחה כלכלית ומונעת גיוון בכלכלה. בנוסף, ה"loi cadre" חשף הבדלים הין מנהיגי מדינות, כשחלקם שמחו מהמצב וחלקם ראו בתכנית דרך לדחות את העצמאות לתמיד.
כשדה גול חזר לשלטון ב58 הוא הציב בחירה מול המדינות האפריקאיות – אוטונומיה שבה צרפת תישאר בשליטה על הכלכלה (קומיונט), או עצמאות – פיצוץ לעולם ללא צרפת. גיניאה היתה המדינה היחידה שבחרה באופציה השניה. באוקטובר 58 היא הפכה לעצמאית, ננטשה על ידי הצרפתים ונאלצה לפנות לכוחות קומוניסטים. השיתוף לא היה מוצלח, והמנהיג הגינאי הספיק לפני מותו לשנות כיוון, והשאיר את מחליפו להתמודד עם דיכוי, שחיתות ופשיטת רגל.
מדינות אחרות שבחרו להישאר תחת עין צרפתית לא היו מרוצות מהמצב לאורך זמן. כמה מהמדינות (סודן, סנגל, וולטה העליונה ודהומיי) ניסו להתאחד תחת השם מאלי ולבקש עצמאות, רעיון שלא היה פופולרי גם בפריז וגם במדינות דרומיות יותר, אך רובן חזרו בהן בעידוד צרפתי ולמעשה רק סודן נשארה תחת השם מאלי. מנהיג חוף השנהב הגיב מצידו כשהקים את מדינות האסיפה עם ניגר, וולטה העליונה ודהומיי שהתנתקו ממאלי, והם ביקשו וקיבלו עצמאות ב60. הוא ניסה לחזק את מדינות ההסכמה עם לאומיות כפולה, אך נתקל במרידות וגם בחשדות במדינות ההסכמה עצמן ובמדינות אחרות.
עצמאות מדינות ההסכמה ב60 הפכו את הקומיונט ללא רלבנטי, אך היא המשיכה להתקיים במדינות מסוימות בעיקר באפריקה שליד המשווה. מדינות אלו (גבון, צ'ד, אובנגי-שרי וקונגו) ניסו להפיק תכנית לפדרציה שנכשלה, וגם הן הפכו לעצמאיות ב60. ב63 סנגל, מאלי, גיניאה ומאוריטניה ניסו להקים שותפות, אך נתקלו בהבדלים פוליטיים.בסוף שנות ה60 היוזמה חזרה.
ניגריה הבריטית הפכה עצמאית ב60 גם כן, ואחריה סיירה לאון והקולוניה הבריטית בין גיניאה ולוב ב61, וגמביה ב65. קמרון וטוגו הצרפתיות נהיו עצמאיות, וקמרון וטוגו הבריטיות צורפו לניגריה וגאנה בהתאמה. פורטוגל וספרד היו איטיות יותר לשחרר.
חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים
כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו
כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים
