היסטוריה פוליטית של זמננו: תת היבשת ההודית
מזהים את תת היבשת ההודית באופן אוטומטי עם הודו, אך היא כוללת הרבה יחידות פוליטית, בעבר אף יותר מאשר היום. מקרה קלאסי בו רואים איך הרעיונות של המאבק דרך קולוניזציה ומאבקים לאומיים עיצבו איזור שלם.
כוללת את הודו, פקיסטן, בנגלדש, סרי-לנקה, יש הטוענים שגם את אפגניסטן. כללה בעבר גם את בורמה, וכשקיבלה הודו עצמאות העבירו הבריטים את החלק הזה לבורמה ולא השאירו אותה כחלק מהודו.
ב-1498 הפורטוגלים מגיעים להודו, מחפשים כסף. חיפשו איך לעקוף את האימפריה העות'מנית, שהשתלטה על סחר התבלינים. התבלינים אז היו חשובים מאוד כדי לאכול את המזון. הם משתלטים על נקודות מסויימות כמו החוף המערבי של הודו (של היום) ומחפשים את דרך התבלינים (מגיעים כך עד אינדונזיה). בעקבותם מגיעים כל העולם: ההולנדים, הבריטים, הצרפתים, וכולם מתיישבים בנקודות מסוימות בחוף, אך עם השנים מקיימים מסחר עם היחידת הפוליטיות בתוך הודו.
היחידה פולטית החשובה אז הייתה האימפריה המוגולית (הגיעו מאפגניסטן). הבריטים מתחילים להשיג יתרונות אצל האימפריה הזאת, ומקבלים פחות או יותר מונופול סחר אצלם, וכך גם בתוך הודו כולה (המוגולית לא שלטה באופן חד משמעי בכל הודו, אלא התקיימה במעין שכבות שכל אחת התבססה על התחתונה לה, וכך השלטון נשמר פחות או יותר).
הבריטים סילקו משם את הצרפתים אחרי המלחמה איתם, וגם את כל השאר. הבריטים הופכים למעצמה, ומתפשטים גם צפונה, עד מונגוליה שם הם פוגשים את הרוסים ושם גם מתרחש ה"משחק הגדול".
מה המבנה הפוליטי הגדול ששולט בהודו עד 1857? "חברת הודו המזרחית", שקיבלה אישור מבריטניה להגיע לאן שהיא רוצה. רשאים לעשות כל דבר שירצו – היה להם צבא, מערכת שליטה וכו'. הבריטים עשו זאת בצורה מאוד כלכלית – מעט אנשים באדמיניסטרציה ובצבא. עשו זאת על ידי כריתת בריתות עם השליטים המקומיים – היו שם מערכות שלמות של שליטה.
עברו כל מיני תהפוכות. גידלו בבנגל אופיום רב, שמסיבות תרבותיות שונות נצרך בעיקר על ידי הסינים. ממשלת סין התנגדה לכך כמובן. הסחר באופיום פעל לטובת חברת הודו המזרחית, וכשהסכסוך ביניהם התפתח, זה הגיע עד כדי מלחמה בין בריטניה לסין – מלחמת האופיום. ניתן לראות שהסטנדרטים המוסריים והבריטיים לא נתפסו כתקפים במקומות מרוחקים אלה.
עד שבהודו הצבא מורד ב-1857, מרד הספוי. הייתה שמועה שמשמנים את הנשקים עם שומן חזיר/פרה (לפי הדת הרלוונטית) ולכן פרץ המרד. אך למעשה המרד התעורר בעקבות העול הכבד של החברה הבריטית. הבריטים דיכאו את המרד ביד קשה ביותר, ושינו את שיטת השלטון. הפכו את הודו לחלק של האימפריה הבריטית, הקימו שם יחידות אדמניסטרטיבות בריטית והחלו לעשות סדר חוקתי בהודו, ולנהל אותה על כל בעיותיה בצורה יעילה למדי.
החוק הבריטי נכנס יחד עם שלטון זה. הדבר הביא למידה לא מועטה של פיתוח כלכלי, ואף תעשייתי. מי שהיה קרוב לשלטון הבריטי קיבל הטבות ויכל לעשות המון כסף. כבר במאה ה-19 היו בהודו מפעלי טקסטיל, והתחילו ללכת לכיוון תעשייה כבדה. כלומר, ההשלטון במידה רבה היה גורם של פיתוח בהודו.
חלק לא קטן מהאליטות ההודיות קרובות לשלטון הבריטי ומתחילות לקבל את הרעיונות והחינוך הבריטי. העשירים המופלגים נוסעים לאירופה ומתחנכים במוסדות בריטיים. דרך החינוך והמגע הזה, שוב עוברים הרעיונות הפוליטיים של המערב לתוך הודו. קורה באופן מנותק לחלוטין מרוב העם ההודי – רובו כלל לא שייך לסצנה הזאת, ודרגות האנאלפביתיות גבוהות מאוד (80-90%). רובם חיים בכפרים, בעוני עמוק – עם בעיה שהאשימו בה את הבריטים – מכות רעב קשות. בכל רעב כזה מתו מליוני אנשים (מעבר לשאלת המחלות וכו').
האדמיניסטרציה הבריטית מצומצמת: הצבא הבריטי בהודו מונה 70 אלף איש (מול 300 מליון איש). אומנם גם קצינים ביחידות הודיות היו נאמנים לשלטון, אך עקרונית זהו קמצוץ. האדמיניסטרציה הבריטית חיו בבידוד בתוך הודו, ויש להם מגע רק עם המשרתים, השליטים המקומיים, השכבות המשכילות וכו' – אך כלל אין להם מגע עם כלל האוכלוסייה.
ברור שהודו היא סיר לחץ פוליטי. ישנן התארגנויות שונות – אלטיסטיות בלבד, שמדברות על עתידה של הודו כמדינה עם זכויות פוליטיות. כמה שנים לאחר מכן המוסלמים מייסדים את הליגה האסלאמית.
ההתארגנות הפוליטית תמיד מגיעה למבחן כאשר בריטניה נכנסת למשבר: מלחמת הבורים, ושתי מלחמות העולם. אף שההתארגנות הייתה תוססת מאוד ואנטי-בריטית, הודו ככלל הייתה נאמנה מאוד לאימפריה הבריטית עד הסוף. שילמו בדמם על המלחמות של הבריטים יותר מהבריטים עצמם, ונלחמו לצידם במלחמותיהם. כשניסו להקים בהודו צבא מחתרת נגד השלטון הבריטי במלחמת העולם השניה (ה-Indian national army), הדבר התמוסס. כלומר לא היה מרד אמיתי בשעת הכושר, לא באף אחת מהמלחמות הללו.
המאורעות המעצבים – אין ספק שהטבח באמניצר ב-1919 הוא המאורע שהעלה את שאלת הודו במשבר פוליטי בפני דעת הקהל הבריטית באנגליה ובוהוד, ובפני האוכלוסייה ההודית על כל גווניה. לפני המרד הלחצים בהודו הביאו לכך שאדוואין מונטגו נשלח באמצע מלחמת העולם הראשונה (1917) כדי לבחון את המצב הפוליטי. הוא כתב דו"ח בו הוא אומר שעל בריטניה ללמד את דרכי הדמוקרטיה את הודו, כי צריך להכינה לעצמאות.
הדעה הזו התקבלה ככלל בהודו – על ידי כל הפלגים – כנראה בגלל שאמר נוסחה מאוד כללית וכלל לא נקב במועד שבו בריטניה תצטרך לשחרר את הודו. הדו"ח קדם לאמריצר. התקרית שם המחישה את הנפיצות של המצב בהודו. הלאומנים ההינדים בעיקר בחשו בצלחת והחלו מהומות. במהומות הרגו 4 בריטים. לא היו שם כוחות בריטים ממשיים, וההמון השתולל. היה צריך להביא צבא בריטי, אך הוא היה במרחק של שלושה ימים. הגיעו כמה מאות חיילים עם גנרל וויר.
הוא החליט שצריך עונש לדוגמא. הסכנה הנוספת שם הייתה שיפגעו במקדש של הסיקים, כי האחוז של הלוחמים ביחידות ההודיות היה גבוה. נתנו הוראה להמון להפסיק להשתולל שהם כמובן לא שעו לה. פתחו באש והרגו כ-370 איש. היו גם פצועים רבים- טבח .
הטבח הדליק את הלאומיות ההודית בכל הודו. התחיל מצב מסוכן, והממשלה קודם כל שלחה את וויר לאפגניסטן. הלחץ המשיך, והיו מחאות ומהומות רבות. הביאו את וויר בחזרה והעמידו אותו למשפט. אז הקהילה הבריטית בהודו אספה סכום עתק (כי הוא נותר מחוסר פנסיה וכו') כדי לפצותו, וזו הייתה אמירה משמעותית, של תמיכה בהתנהגותו. הסיקים מינו אותו כ"סיק כבוד" שהציל את מקדשם.
כלומר, התוצאה הייתה מאוד גרועה, והחל גל של הפגנות ומהומות החל מ-1919. לא בצורה המונית ורחבה בכל הודו, אך התחיל מצב של חוסר יציבות. לאור הניסיון עם וויר החליטו לא להפעיל הרבה כוח – שאז הסכנה המרכזית היא מרד בצבא. ניהלו מו"מ, הכניסו אנשים לכלא, הפעילו סמכויות חירום. שלחו אנשים רבים לגלות.
כמובן שכל הדברים לא עזרו. אז קרה מעשה מהטמה גנדי (שלמד בהודו ובדרום אפריקה). חזר להודו והחליט שיש דרך אחרת להיאבק בבריטים – לסגת מהשלטון. הוא אינו הראשון בעולם, וגם לא הראשון בהודו. למשל, בין המוסלמים היה מנהיג שהנהיג מרד מיסים. מה שהיה יחודי לו – המסר שלו נגע בתרבויות השונות של הודו מבחינה סמלית, והדבר השני – האוניברסאליות של המסר. רצה הודו אחת למוסלמים, ההינדים, הסיקים, הבודהיסטים וכולם.
הוא ניהל את המאבק בדרכי שלום, כאשר שני המעשים הבולטים היו – שביתות הרעב הארוכות מאוד (בשלב המאוחר יותר כשכבר היה מנהיג לאומי); חרם נגד תעשיית הטקסטיל הבריטית והתעשייה שנסמכה על כך, וחזרו לתעשייה מסורתית – קריאה אנטי-מודרנית (הוא גם התלבש בצורה שסמלה מרד נגד הבריטים); המרד נגד מס המלח – מצעד לים כדי להוציא מלח בצורה אלטרנטיבית; ובכלל – מסר שצריך לעצור את המאבק האלים, מתוך הבנה שהוא פועל גם נגד הקבוצות השונות באוכלוסייה בהודו (בעיקר בין המוסלמים וההינדים).
בצד השני היו סדרה של מנהיגים, המנהיג הבולט של מוסלמים היה מומחמד אבו-ג'ינה. בא גם מהקונרס פארטי, אך הצטרף לליגה האסלאמית, ומאז תמך ברעיון של שתי מדינות לשני עמים. הרציונאל של הרעיון – ברגע שתהיה דמוקרטיה עם רוב הינדי, המוסלמים יסבלו מדיכוי. על רקע זה שהשלטון עד אמצע המאה ה-19 היה מוסלמי (מונגולי), אם כי היה מאוד פלורליסטי ומתון.
הליגה האסלאמית לכן חששה מאוד מהודו אחד עצמאית.
כך התנהל המאבק בשנות ה-20 וה-30, כאשר היתרון הגדול של גנדי היה שהיה גיבור בהודו (אף שבאליטות היו ספקות, כולל האליטה של ה-congress party) – "ירד אל העם", בנה דמות בדרך סמלית, והעביר מסר חיובי מאוד מבחינת ההמונים. הצליח להכניס לפוליטיקה את אותן השכבות שהאליטות ההודיות דאגו תמיד שלא יהיו בפוליטיקה (כיוון שלא האמינו שאפשר לכונן מסגרת פוליטית עם המוני העם הבורים). גנדי בא ואמר שיש כאן הון פוליטי גדול שאפשר לגייס אותו. מעבר לכך – גיוס גדול מאוד של דעת הקהל העולמית.
הוא הצית את הדמיון המערבי גם – כי יש דרגה מסוימת של פשטנות בהציגו את התרבות ההודית. עשה מעין המצאה של תרבות הודית מודרנית –סגפנות, צמחונות וכו'. תפסו את זה כדרך חיים הודית שראויה לשימור. במקביל היה מסוגל לנהל שיח עם האנשים בעולם המערבי (היה דובר אנגלית וכו').
מלחמת העולם השנייה שברה את היכולת של בריטניה לנהל את הודו. ב-1919 נקבע חוק שקובע שיש ללמד את הודו את דרכי הדמוקרטיה. הבריטיים שולטים, אך בעזרת פקידים מקומיים, שיהפכו להיות נבחרים בשלב מסויים. ב-1935 שוב חוקק india bill, שהנחיל להודו מערכת בחירות על פי חלוקה לפי מחוזות שונים. שם קרה דבר ברור – ההינדים ניצחו ברוב המדינה, אך המוסלמים ניצחו במחוזות המוסלמים ברוב מאוד גדול. פעל לטובת התפיסה לש ג'ינה – שלא יהיה אפשר לחיות ביחד. אך החלוקה הייתה בלתי אפשרית – וזאת הייתה נקודה בעייתית ביותר, גם למשל ב-14 הנקודות של וילסון. לא ניתן לחלק את האוכלוסייה כי היא מעורבת דמוגרפית ואינה מודעת לבעיות הללו.
מה שקרה –הודו החזיקה מעמד במלחמה והייתה נאמנה לבריטניה וסיפקה המון כוח אדם וחומרי גלם. זה יצר מחויבות גדולה לקיים את העקרונות הפוליטיים שהיו קיימים כבר מהדו"ח של 1818. מצד שני, לא היה לבריטים פשוט כסף לנהל את הודו במצב של מלחמה פנימית.
לואי ?? שהיה אדמירל בצבא הבריטי אסף את המנהיגים הפוליטיים של כל הצדדים והציב להם אולטימאטום – או שיסתדרו, או שהבריטים יעזבו ותהיה מלחמה כללית. אז ב-14-15 לאוגוסט 1947 למעשה פקיסטן הפכה לדומיניון פדרלי של שתי פרובינציות (מערבית ומזרחית – שאחר כך הייתה לבנגלדש) ובהודו קמה ה-union of india.
