מבוא להיסטוריה עולמית: תחילת ההיסטוריה

מבוא להיסטוריה עולמית: תחילת ההיסטוריה

מבוא להיסטוריה עולמית – סיכומים

תחילת ההיסטוריה:

  • התפתחות השפה והמהפכה הלשונית היא הרגע שבו העולם ניתן להסבר לא ע"י ביולוגיה: מרגע שהשפה נכנסת למשחק התיאוריות הביולוגיות מוחלפות בסיפורים היסטוריים כאשר אנו מנסים להסביר את התרבות האנושית וההיסטוריה שלה.
  • בעבקבות התפתחות השפה והמהפכה הלשונית בני האדם לא השתחררו מהכפיפות לחוקי הביולוגיה (DNA, פיזיולוגיה וכד'), אך בכל זאת משהו התווסף והשתנה ללא הכר וכעת אנחנו חייבים תיאוריות היסטוריות כדי להבין את התהליכים מכאן והלאה.
  • למה תיאוריות ביולוגיות לא מצליחים להסביר את ההיסטוריה האנושית: זאת מכיוון שניתן להציע כי הקיום האנושי נע מתוך התפתחות, גם היסטורית אבל גם מבחינת הרבדים שבהם אנחנו מסבירים את ההיסטוריה העולמית:
  • פיסיקה => כימיה => ביולוגיה => היסטוריה.
  • בין כל אחד מהרבדים האלו ישנו נתק מסוים ולכן לא ניתן לעשות רדוקציה של ההיסטוריה לפיזיקה דרך ביולוגיה וכימיה.

–          בין פיסיקה לכימיה (לפני 13.5 מיליארד שנה): הסברים פיסיקלים לא מצליחים להסביר את הכימיה. דינמיקות בין אטומים ומולקולות הן כל כך מורכבות שהן לא ניתנות להסבר בתהליכים פיסיקלים (לדוג' אי אפשר להבין באמצעות תיאוריות פיסיקליות דינמיקה של תרכובות מלח כלורי)

–          בין כימיה לבין ביולוגיה (לפני 4 מיליארד שנה): הכימיה לא מצליחה להסביר תרכובות אורגניות שהם מתחום עניינה של הביולוגיה. חיים לא ניתנים להסבר ע"י תהליכים כימיים של פירוק מולקולות והרכבתן. מכאן שהביולוגיה מנותקת מהכימיה שמנותקת בתורה מהפיזיקה.

–          בין ביולוגיה להיסטוריה (לפני 50,000 שנה): התנהגות אנושית תרבותית לא ניתן להסביר רק על סמך הביולוגיה האנושית. לדוג' אי אפשר להבין בכלים ביולוגים את המהפכה הצרפתית. חתך עומק של המהפכה הצרפתית: פיסיקה => כימיה => חיים => תרבות. תיאור שהוא רק ביולוגי של המהפכה הצרפתית יכול להיות נכון ואמיתי, אבל הוא לא מדגיש את מה שהמעניין בו.

–          המהפכה המדעית (לפני 500 שנה): ההיסטוריה שוברת חלק מחוקי הביולוגיה ובמידה רבה מתחילה בתהליך ראשוני של התנתקות ממנה: סייבורגים, רובוטים, העלאת שיעור הילודה, התפתחויות גנטיות. המהפכה המדעית שברה את האבולוציה ושיחררה את האדם מכפיפות לביולוגיה.

כך אנו רואים כי תולדות האנושות הן תולדות של מעבר ממערכות מורכבות יותר ויותר שמהוות רבדים בקיום שלנו אך אינן מתיישבות אחת עם השנייה.

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: