ההגות הציונית לדורותיה: דוד בן גוריון
- · דוד בן גוריון עלה לארץ אחרי מהפכת 1905 ברוסיה.
- · היה העורך עיתון פועלים.
- הכל כדי להיות בארץ: בן-גוריון והאימפריה העות'מאנית – מניסיון לייצוג ציוני באימפריה העות'מאנית עד דרך הגירוש למצרים ועד לחזרה ארצה במדים בריטים:
– אחרי מהפכת התורכים הצעירים מחליט בן גוריון יחד עם בן-צבי להתמודד על ייצוג באימפריה העות'מאנית (1911). בן גוריון נוסע לאסטנבול ללמוד משפטים שיהיה להם כלים להתמודד במאבקים הפרלמנטרים עם התורכים. הם מתקבלים אבל לא יוצא מזה כלום. הם חוזרים ארצה, ומתחילה מלחמת העולם הראשונה.
– מעצמות המערב קיבלו זיכיון לפיו לקונסול של המדינה יש חזקה על התושבים מהמדינה: בין גוריון ובן-צבי היו רוסים והיו נתונים למרות הקונסול הרוסי.
– בסוף 1914 תורכיה מצטרפת לצד הגרמני במלחמה: הרוסים הציונים שהיו בארץ הופכים להיות "אויבים" ותורכיה רוצה לגרש 20,000 איש (כמעט כל החילונים שעלו ארצה).
– בן גוריון ובן-צבי מוציאים כרוז לפיו כדאי ליהודים להישאר בארץ ולהתגייס לצבא התורכי. התורכים מסרבים והם מגורשים למצרים.
– בן גוריון עולה על אוניה לארה"ב ומנסה לגייס יהודים להתגייס לצבא העות'מאני כדי לעלות ארצה. לא היה הצלחה גדולה.
– אחרי כניסת ארה"ב למלחמה. בן-גוריון ובן-צבי מחליטים להתגייס לצבא הבריטי כדי להגיע במדים בריטים לארץ ישראל.
- 1936-1939: המרד הערבי הגדול.
- טרם פריצת מלחמת העולם השנייה (1939), הבריטים מחליטים להתנתק מהצהרת בלפור: רוצים לגייס את תמיכת הערבים נגד הנאצים (ולא צעד מכוון נגד היהודים). יוצא ה"ספר הלבן":
– הגבלת העלייה ל-5 שנים הקרובות.
– הטלת מגבלות על קניית קרקעות.
- שר המושבות הבריטי לבן גוריון: היהודים בכל מקרה יתמכו בנו, אין להם ברירה. הערבים לא. וגם: יש יותר ערבים בעולם.
- בן גוריון נוסע מלונדון לארה"ב כי הוא צפה את נצחון ארה"ב והחל בהקמת לובי יהודי.
- · החלטת בן גוריון בתחילת המלחמה: האם להחזיר את השליחים של הסוכנות מפולין כשהתחילה המלחמה וחשבו שאולי הם ימותו. לא להתעסק בלהציל יהודים מאירופה ויותר בבניית תשתית בארץ ישראל => החלטה בין הרע ביותר לפחות רע. המחשבה הפרגמטית => הסכם השילומים, וכו'. יש מטר הנעלה שהיא המדינה.
- מצד אחד דוד בן גוריון איש מעשה, מצד שני 50 שנות פעילותו היו מאוד אינטלקטואלים (ספרים, מאמרים, נאומים).
- תקופת פעילותו של בן גוריון משתרעת כמעט לאורך 50 שנה:
– מזכיר ההסתדרות.
– 1935 נבחר בן גוריון לנציג התנועה הציונית בארץ (כשוויצמן ישב בלונדון) => סימן את מעבר התנועה הציונית מהמרכז באירופה למרכז בארץ (שהתחיל להתקרב לחצי מיליון יהודים).
– 1948 (אחרי 15 שנה שהוא היה יו"ר ההנהלה הציונית בארץ), בן גוריון הופך להיות ראש ממשלה. ב-53 יוצא להפוגה של שנתיים ואז חוזר וממשיך לתקופה ארוכה.
- המעבר מהיישוב למדינה בתנאי מלחמה, עליית המונים, מצוקה כלכלית עצומה וכו' => כשלא הייתה מלחמת אזרחים, זה הישג אדיר של התנועה הציונית בהשוואה לתנועות אחרות אחרי המלחמה. הקרדיט מגיע למוסדות, ללגיטימיות שהם זכו לה, ובין השאר ליכולת הנהגה אישית של בן גוריון.
שני נאומים של בן גוריון בשנות ה-50:
- נאום (1951) כראש ממשלה שנקרא: "מדיניות החוץ שלנו".
– שותפות רחבה ומתרחבת עם האמריקאים.
– שותפות לדמוקרטיה לרעיונות וכו'.
– אינטרסים משותפים, אל ממש לא זהות.
– אין זהות אצל בן גוריון של השיקולים בישראל עם אלו האמריקאים ולהפך.
- (1954)
– העם בישראל לא ספג הכרה ממלכתית.
– היהודים באופן קבוע, ב2000 שנות גלות, ניסו להתחכם למשטרים.
– מדינה מתוקנת היא פרי אזרחות מתקנת.
– מכאן שהעם בישראל מתקשה לעבור להבנה ממלכתית: הוא מתקשה לשלם מיסים, אבל רוצה לקבל עזרה.
– איך יוצרים אזרחות, ממלכתיות, נכונות לשאת בעול, באוכלוסייה שמורכבת ממהגרים שרגילה לא לשמור חוק? זה הדילמה שמעלה בן-גוריון.
- בן גוריון הוא ציוני, סוציאליסט, שמצד אחד רואה את הצורך בהקמת מדינה כמדינה סוציאליסטית הדואגת לאזרחים. ובכל זאת, הוא רואה את מפלגת הפועלים כזאת הנושאת את האומה כולה ואחראית על כולה (ספרו: "ממעמד לעם").
- סוציאליזם קונסטרוקטיבי: לפי בן גוריון צריך לא רק להוציא את עם ישראל מהגלות, אלא להוציא את הגלות מעם ישראל.
- הקו המקשר בין הסוציאליסטים לבן גוריון ולחיים ארלוזרוב. => מהפכה שנייה: לפי בן גוריון צריך להפוך את הסדר החברתי של היהודים עצמם. צריך לשנות את החברה עצמה. לא רק מהפכה ציונית, אלא מהפכה פנים יהודית. שינוי שהוא לא רק פוליטי, אלא גם חברתי.
- הקמת חברה חדשה קולקטיבית מאוחדת בדרך הסוציאליסטית.
- עבודה עברית: חברה המבוססת כלכלית וחברתית על עצמה.