ביקורו של הרצל בארץ וכתיבת אלטנוילנד

ביקורו של הרצל בארץ וכתיבת אלטנוילנד

ההגות הציונית לדורותיה

• הרצל ביקר בארץ ב1898 כדי לפגוש את הקיסר הגרמני וילהאלם השני שנסע לחנוך את בית החולים "אוגוסטה ויקטוריה" על שם אמו של הקיסר (הביקור עצמו לא הוביל למשהו).
• הביקור בארץ היה משמעותי: ארץ ישנה-חדשה המתאר את הארץ עכשיו.
• נקודות חשובות שהיו בביקור בארץ:

–          מבקר את המושבות הראשונות: רחובות, ראשון וכו'.

–          עולים לירושלים ביום שישי ברכבת. הם מגיעים לשער הרכבת בירושלים אחרי כניסת שבת. להרצל היה חום עז (כנראה שלשול). היתה דילמה: האם להיכנס לירושלים עם כרכרה ולחלל שבת או לא? מחליטים שלא. הרצל הקודח נשען על מקל וחבר.

–          הם מבקרים בעיר העתיקה ובכותל: הרצל רואה קבצנים, שנוררים, לכלוך וכו' "אם אזכרך ירושלים, לא בחמדה אזכרך". פרשנים אמרו שהרצל לא אהב את ירושלים. אבל הכוונה הייתה ללכלוך וקבצנות וכו'.

–          הרצל כתב ביומנו: ננקה את העיר ונעשה תיקון אורבני, נפתח אותה להיות מודרנית.

–          בביקור בעיר העתיקה עלתה השאלה האם לעלות למסגדים של הר הבית. הרצל רושם ביומנו: אנחנו לא עולים למסגדים של הר הבית כי יש חרם רבני.

–          מלמד על היחס המורכב לדת: לפי הקונטקסט היה רוצה לעלות, אבל מכבד את המוסד הרבני.

–          עולים להר הזיתים: הרצל מתפעל מהנוף. כשירושלים תהיה בידינו נהפוך את המקום להיות תיירותי, כמו רומא.

–          הביקור של הרצל יוצר אצלו יחס מורכב לירושלים של מטה (הקיימת).

אלטנוילנד

• הביקור בא לידי ביטוי ברומן האוטופי "אלטנוילנד" 1902.

–          רומן דומה להמון רומנים אוטופים סוציאליסטים.

–          הרצל בהקדמה אומר: זה לא אוטופיה, זו תוכנית פעולה. המוטו "אם תרצו, אין זאת אגדה".

–          הרומן תורגם להמון שפות אירופאיות וגם לעברית, ע"י נחום סוקולוב – בחר בשם "תל (דבר ישן) –אביב (חדש)" השם של העיר נקרא כך בזכותו.

–          הסיפור: צעיר בוינה 1902 שלא מצא את עצמו, מקבל הצעה לצאת לאי באוקיינוס השקט. בדרך הם מבקרים בארץ ישראל. התיאור מאוד דומה לתיאור שראה הרצל בירושלים.

–          2/3 מהרומן: תיאור ארץ ישראל, הנשלטת ע"י החברה החדשה (לא ברור אם

• הייחוד של אלטנוילנד:

–          משעמם: ככל רומן אוטופי, יש בו עלילה, אבל היא נקטעת בנאומים.

–          מרתק: מסמך נדיר של חזון. איך מן הראוי שתראה החברה. בדרך כלל רב המסמכים עסוקים בפרוגרמה. ראי שבו מדינת ישראל של היום יכולה לבדוק את עצמה.

• יש עשייה מודרנית: שוויץ של המזרח התיכון. במרכז מסחרי. קרובה לתעלת סואץ.
• ·         התוכן החברתי במדינה האוטופית:

–          הצד החברתי – סוציאל-דמוקרטיה – מיוטואליזם (מלשון mutual): מעבר מהגולה אינו יכול להיות רק גיאוגרפי. הוא חייב להיות מעבר לחברה שונה מהחברות האירופאיות. "נטלנו מאירופה את הטוב שלה, וניסינו להימנע מבעיותיה." מהקפיטליזם למדנו את החירות, מהסוציאליזם לקחנו את השוויון.(כמו הדרך השלישית…). חברה מעורבת. חברה סוציאל-דמוקרטית. מדינת רווחה.

–          קואופרציות: כל הקרקע שייכת לכלל, אנשים חוכרים את הקרקע. כל אוצרות הטבע בידי הכלל. חלק גדול מהתעשייה, וכל החקלאות הם קואופרציות. עיתונים שייכים לכלל. מלבד זה הכל קניין פרטי.

–          למדינה אין צבא, אין לה צורך בצבא. היא מוקמת בהסכמה בין לאומית. הליברליזם הנאיבי.

–          יש שירות לאומי. כל אזרח חייב שנתיים לשירות לאומי: אחיות, מטפלים בקשישים, מורים בבתי ספר וכו'. גם את הדברים השחורים (באלטנוילנד אין פיליפיניות).

• חברה רב-לשונית: ברומן מדברים בארץ הרבה שפות, מדברים גם עברית, גם שפות אירופאיות. חברה רב-לשונית.
• ·         ערבים: הרצל מכיר ונותן תשובה (חלקית) לערבים בארץ

–          אחד השקרים הגדולים ביותר של התעמולה הערבית הוא שהרצל והציונות התעלמו מהם.

–          הרצל פוגש ערבים עוד בביקורו בארץ.

–          רשיד ביין: מהנדס שלמד בגרמניה שמדבר בשם הערבים.

–          שוויון מלא לערבים: במדינה האוטופית יש כח הצבעה שווה לכולם, כולל הערבים.

–         הכרה וכבוד לצרכים התרבותיים הייחודיים של הערבים

–          העלילה הפוליטית של הספר: בארץ מתנהלת מערכת בחירות. בבחירות מופיע מפלגה גזענית יהודית. בראשה עומד "גייר"(נשר שאוכל טרפות): הוא אומר שצריך להעיף את הערבים. הוא מבקש לבטל את זכות האזרחות של הערבים. הליברלים טוענים מולו – בשם עקרונות אוניברסאליים ליברליים ובשם התנ"ך ומסורת ישראל – שלכולם יהיה זכות בחירה.

–          גייר=לואגר בוינה. ההבדל הוא שלואגר ניצח בבחירות והרב גייר לא. => המסקנה: באירופה הגזענים מנצחים, אצלנו, יש גזענים אבל הם לא מנצחים.

–          מה רשיד ביין אומר על היהודים: שמחנו שהם באו, הם הביאו פיתוח וכו'. נאיבי ומצחיק, וליברלי.

–          הרצל מבין שחייבים לתת תשובה לערבים: התשובה מהספר => צריך לתת שוויון. אבל, אין התייחסות לאפשרותה של תנועה לאומית ערבית (אז עוד לא הייתה כזו בשום מקום, התנועה הלאומית הערבית הופיע במלחמת העולם הראשונה, וגם בעידוד בריטי).

• ·         הנשים:

–          בבחירות מהקונגרס השני ואילך, נשים יכולות לבחור לקונגרס (בעיקר כדי להביא יותר אנשים לתנועה הציונית).

–          מה הרצל אומר באלטנוילנד: זכות בחירה לנשים כגברים.

–          אחת הדמויות בספר היא אשתו של רשיד בייד (המנהיג הערבי). שואלים אותה: "נח לבעלך שיש לך זכות בחירה?". היא עונה: "בעלי אינו אוהב שאני עוסקת בפוליטיקה ולכן אני לא בוחרת, אבל אם לא הייתי יכולה הייתי מתמרדת".

• ·         הביקור במצרים – תפיסה חברתית + הבנה היסטורית על שקיעת הבריטים:
• ·         ביקור בפירמידות: "בדרך לפירמידות ראיתי את העוני שלא יתואר של הפלחים, כאשר יעלה בידי אדאג גם לפלחים (מתכוון בארץ)".
• הולך להרצאה של מהנדס מים בריטי, שהיה לו ידע בעיראק. הרצל כותב שההרצאה לא הייתה מעניינת, אבל הוא מתפלא מכמות הצעירים המצרים האירופאים שהיו בהרצאה. "אלו הם אדוניה העתידיים של הארץ". הבריטים חושבים שהם יוכלו לשלוט עם 10,000 צעירים, אבל הם לא מבינים שהם מחנכים את הצעירים האלו למרוד, "מעניין מה יהיה עוד 50 שנה". 50 שנה אחרי פרץ מרד הקצינים הצעירים. איזה גבר.
• הרצל הבין (בין הראשונים) שהאימפריה הבריטית, לא תהיה שם תמיד. תפיסה דיאלקטית של הבנת האימפקט של האימפריה הבריטית: הבריטים חינכו את דור העתיד האינטלקטואלי, שהוא עצמו ימרוד בהם.
• דת: מצד אחד התנועה הציונית לא דתית. מצד שני יש כבוד לדת. => צביון דתי מודרני (הקמת בית המקדש), לוח שנה יהודי וסממנים יהודיים למדינה + יש מרחב ציבורי מודרני המכבד את הדת + במרחב הפרטי: יש מקום לשומרים המסורת (חופש דת) ומקום לאי-שומרי המסורת (חופש מדת).

–          הנוסעים שמגיעים לירושלים מגיעים גם כן ביום שישי (כמו הוא עצמו). הנוסעים מגיעים ממזרח. הרצל בא מיפו (ממערב).

–          הפעם היחידה שאנשים מגיעים ממזרח (מטבריה) היא ב1923: אולם, בתפיסה הדתית היהודית, הגעה לירושלים ממזרח, היא חלק מהתפיסה הגאולית.

–          המודרניות: "אז הייתה ירושלים עיר מתה", "היום יש בה יסוד חדש, החיים."

–          תיאור השבת: "בצהריים עוד אמור הסתמטאות אדם, ההמולה נדמה […], שומרי המסורת החלו נוהרים לבתי הכנסת, השבת שכנה בלבבות" שומרי המסורת, ואחרים לא: יש צד ציבורי לשבת, אבל יש גם חשיבות לשומרי המסורת.

–          הקמת בית המקדש בירושלים: על פי הספר, בית המקדש לא מוקם במקומם של המסגדים של הר הבית. "בית המקדש הוקם מחדש, כי הגיע הזמן לכך", "כמו בימים הרחוקים ההם כששלמה המלך שלט בארץ". חלק מהשיבה לארץ הוא הקמה של היהודים.

–          הנוסעים שהגיעו בשישי, הלכו לתפילת שבת בבית המקדש.

–          בית המקדש הוא בית כנסת מודרני: אין בו קרבנות, אין כהנים, יש שם תפילת שבת, יש עמודים מרשימים, הנשים הולכות לעזרת הנשים. יש מוסיקת שבת בבית המקדש. לא אוגב, כינורות => דוד המלך ניגן בכינור.

–          המשמעות: נסיון לשלב עיגון במסורת תוך טרנספורמציה מרחיקת לכת.

–          המשפט של שולמית אלוני: "אנחנו נכבד את הרבנים, אבל נדאג שמקומם יהיה בבית הכנסת, כמו שמקומו של הצבא יהיה במחנות הצבא". => הפרדת דת ממדינה.

–          הפועל, יש כבוד לפרהסיה, יש צד ציבורי. שבת הוא יום המנוחה הרשמי. אבל יש מודרניות. מי שרוצה הולך לבית הכנסת.

–          קטע הסיום של הספר. מה הביא את העם היהודי להצלחה הזו, שיש מדינה מודרנית, ליברלית, סבלנית וכו'? יש הרבה תשובות. יש רב זקן שקם ואומר: אלוהים. הרעיון הוא לתת לדת בצביון מודרני מקום.

בין חיפה לירושלים

–          חיפה היא העיר המסחרית. הפער בין ת"א לירושלים הוא הפער בין חיפה לירושלים באלטנוילנד. יש אופרה בחיפה (אבל של שבתאי צבי). עיתונים, בנקים וכו' – הכל בחיפה.

–          המשמעות האוניברסאלית של מדינת ישראל: מה עוד בירושלים? פרלמנט. אקדמיה יהודית. מוקם שם מקדש השלום: בית משפט בין-לאומי, הכולל את האו"מ, את אונסקו, ואת מועצת הביטחון ביחד. הכל מארץ ישראל המודרנית. יש שם מישהו שאומר: אחרי שאנחנו זכינו לשחרור צריך לעזור לשחורים באפריקה. => אין עדיין חבר לאומים, אבל יש באירופה תנועת שלום עולה עם משמעות בינ"לית. (הרצל הכיר אותה ונעזר בה).

–          לוח השנה היהודי.

הגויים בארץ:

אחד הדברים המרכזיים ברומן אלטנוילנד של הרצל הוא תיאור ליל הסדר: מספרים על יציאת מצרים החדשה. אחד ממנהיגי התנועה מספר איך הוקמו האירגונים באירופה שקנו אדמות, איך סידרו את העליה וכו. יציאת מצרים היא לא רק מעשי ניסים אלא דבר קונקרטי פוליטי בעל מקבילה בעת החדשה. על שולחן הסדר סמוכים כמרים, עולים, מהגרים: התשתית ברורה בחו"ל היהודים חיו

תחת הקאלנדר הנוצרי. במדינת היהודים של הרצל גם הלא יהודים מסתדרים עם לוח השנה היהודי.