קונפליקטים בתנועה הציונית בראשית דרכה

קונפליקטים בתנועה הציונית בראשית דרכה

מלחמות תרבות בישראל

הרצל היה מודע לזרמים השונים בתוך תנועתו וניסה לפעול לשיתוף פעולה מלא בין הגורמים השונים. אותם חובבי ציון רוצים שהתרבות תהפוך לנושא מרכזי והם דורשים פעילות ציונית בכל החזיתות, מדיני, כלכלי, תרבותי. התחרות הגדולה שלהם היא נגד האורתודוקסיה המזרח אירופאית. כשהיה ברור שהכנסת התרבות כאחת ממטרותיה של הציונות היה ברור שהציונות הדתית תתנגד. עלו רעיונות מטעם האורתודוקסים של ועד רבני מפקח על התנועה הציונית ועל חוקה שתגונן מפני סטיות דתיות. כמובן שהצעות אלו נדחו וקבוצות מסויימות עזבו את התנועה הציונית.

בקונגרס החמישי ב-1901 אנחנו עדים לפיצול המפלגתי הראשון בקונגרס. למרות שמדובר היה בפחות מ-40 איש ההשפעה שלהם הייתה רבה. שמם היה "הפרקציה הדמוקרטית". בין הדמויות המרכזיות-חיים וייצמן, מרטין בובר. בין דרישותיהם היו חינוך לאומי הכנסת סעיף התרבות ועוד. הרצל תמך בשקט. ההצעה מתקבלת לבסוף, והקונגרס, שמחליט להכניס את התרבות לתנועה הציונית, לא פותר בכך את בעיית התרבות שתעמיק עם השנים עם הפרדות תנועת המזרחי והלאה. האורתודוקסיה לימים מתרחקת מהציונות.

אחד הדיונים שלא התקיימו באופן פורמלי והיווה בסיס למחלוקת תרבותית היה הדיון על ההמנון של התנועה הציונית. אחד הרעיונות היה ההמנון של אנשי העלייה הראשונה-שיר רוסי. בהמנון זה אין כמעט אזכור לארץ. המנון נוסף שמתקבל בקרב תנועת הפועלים בתנועה הציונית היה שיר של ביאליק הנקרא "התחזקנה". מרכיביו הלאומיים מאוד חזקים ולכן תמוה שדווקא הפועלים אימצו אותו. התקווה נכתבת על ידי נפתלי הרץ אימבר ולחנו הוא על בסיס יצירה מוזיקלית של מלחין צ'כי. השיר כנראה לא נכתב כהמנון והייתה ביקורת מסויימת על המבנה שלו ש"מתנה את תקוותנו ב"כל עוד…”. “ המשפט שהופך את השיר ללהיט הוא המשפט האחרון בו מוזכרת ציון וירושלים, משפט המקבע את ארץ ישראל הספציפית. המשפט מנוגד לתכנית אוגנדה כמובן.

שיר שהתחרה עם התקווה על ההמנון היה שיר של טשרניחובסקי. השיר "אני מאמין" (שחקי שחקי) נתפס כהמנון על ידי חובבי ציון. שירו של טשרניחובסקי הוא אוניברסלי מול שירו הפרטיקולרי של אימבר. אין אזכורים בשירו של טשרניחובסקי למורשת יהודית, להסטוריה, שיר זה יכול בעצם להתקבל כהמנון בכל מקום. עד היום, בהזדמנויות שונות, פוליטיקאים שונים רואים בשיר זה אמירה שונה ונכונה והאופי בו התנועה הציונית התפתחה עם השנים. היסוד האוניברסלי שהרצל ניסה להוביל התבטא בשירו של טשרניחובסקי.

הויכוח סביב התרבות העברית

הויכוח סביב פולמוס התרבות היה האם התרבות תהיה מטרה שהתנועה הציונית תגדיר. לא נשאלה מהי תרבות או איזו תרבות. שאלה זו עולה במספר דיונים שהמפורסם שבהם הוא פולמוס אחד העם-ברדיצ'בסקי. מאיכן תשאב התרבות העברית? המרכיב הראשון הוא ההסטוריה והמיתולוגיה היהודית. המרכיב השני הוא המקורות היהודיים באירופה. המרכיב השלישי הוא התפיסה המודרניסטית האירופאית. זרמים חילוניים דיברו על יצירת תרבות חדשה. היו גווני ביניים שניסו ליצור מיזוג בין העבר להווה. הייתה דילמה מסויימת בה נתקלו חובבי ציון.

התנועה הלאומית היא מצד אחד תנועה ליברלית חילונית ומצד שני התנועה זקוקה ליסוד הרומנטי בכדי לגבש את זהותה של עצמה. גם אם אתה חילוני שמתנגד לגולה ורוצה להקים את המדינה אתה זקוק למיתוסים. שני אנשים המבטאים את הדיון בצורה מעניינת הם אחד העם וברדיצ'בסקי.