הפביאנים

הפביאנים נוסדו באנגליה ב-1884, על ידי אלמונים. מאוחר יותר עלו מספר דמויות מהותיות – סידני ווב, ביאטריס ווב אשתו, המחזאי ג'ורג' ברנארד שאו, והפיל' הפוליטי קראון וולאס. הם לא היו הוגים מופשטים – רבים עבדו כפקידי ממשל והכירו את הבעיות שבניהול החברה המודרנית. הפביאנים היו מעוניינים בניסוח רפורמות מעשיות. כמה רעיונות משותפים: ("יש לי המון סתירות, תראו כשתכתבו").

פאביו, מנהיג רומי בעל אורך רוח, שבמקום להתעסק בניצחונות זמניים בשדה הקרב, עסק בבנייה של עוצמה לטווח ארוך. בכך הוא מנע התפוררות החברה הרומית בתקופה של תבוסות קשות. הכין את הקרקע למנהיג הבא – סקיפיו, מנהיג נועז, שונה מפאביו, שנתן מכה ניצחת וסופית על קרתגו.

המטאפורה הפאביינית לאו דווקא מדויקת לגמרי, כי הרי באה בסוף המהלומה של סקיפיו. הפביאנים חשבו שהשינוי יבוא באופן הדרגתי. להדרגתיות היו קונוטציות ספציפיות. אבולוציה זו תפיסה אופטימית, ומה שמוסיף לאופטימיות היא התרחבות הדמוקרטיה. הליברליים כמו ספנסר הפכו לפסימיים – חשבו שזה יוביל לסוציאליזם. מאותה הסיבה הפאביאנים היו אופטימיים. אבל הגישה הסוציולוגית של ספנסר, כמו רעיון האבולוציה, השפיעה עליהם המון. חשו עצמם שלמים עם עקרונות הדמוקרטיה הליברלית, וחשבו שדרכה אפשר להגיע לסוציאליזם. זה לא אומר שהם חשבו שיש קשר ישיר בין דמו' לשינוי חברתי. לא דגלו בתפיסה מטריאליסטית דטרמיניסטית כמו מרקס. דעות לא נקבעות על ידי מעמד חברתי – הפועלים לא בהכרח יפתחו תפיסה התומכת בסוציאליזם. הרי הם עצמם היו שייכים למעמד הביניים. חשבו שתמיכה או התנגדות לסוצ'יאליזם מעידות על רמת המוסריות של האדם. מכאן התפקיד העיקרי של הפאביאנים: עבודה חינוכית. קיוו שעבודה זו תביא לחדירה גוברת של הרעיונות הסוציאליסטים בציבור. זה שהם דיברו על חשיבות המסר לא אומר שהם התכחשו לחשיבות הכלכלה והחברה – הפאביאנים דגלו בניתוח סוציולוגי בעריכת מחקרים שיתנו לנו מימד סטטיסטי על תנאי החיים, ועל הדרכים לשיפורם. שאו וולאס הקימו בשנות ה-90' מרכז חינוכי, אשר היה חלק מאונ' לונדון, שכבר היה לה רקע רדיקאלי פוליטי. עכשיו הם הקימו בי"ס חדש – THE LONDON SCHOOL OF ECONOMICS. הפרופ' הראשון למדע המדינה היה וולאס, והמחליף שלו היה הווארד לסקי (אשר כבר הוזכר שמו בשיעור הקודם). הם עסקו גם בפעילות אינט' וחינוכית ענפה – חוגי בית, ספרים, הרצאות. What'cha talking ’bout, Wallas?

הפביאנים רצו מיסוי פרוגרסיבי, והתנגדו להכנסה שלא מהעבודה – ירושה, ערך נדלן. אבל הם לא דגלו בשלטון העם – הייתה להם גישה אליטיסטית, רצו שלטון של מומחים. מיל תמך בביורוקרטיה מקצועית. אבל מה קורה אם דמו' לא תביא לעליית התמיכה בסוציאליזם? מה אם הדרך היחידה לסוציאליזם תהיה לא דמוקרטית? מה הם יותר – סוציאליזם או דמוקרטיה? בדרך כלל זו שאלה מעצבנת ותיאורטית. מרבית הפאביאנים קיבלו את השניים כמקשה אחת. מרבית הפאביאנים היו דמו' מושבעים. המנהיגים של הפאביאנים ערערו במודע על השאלה הזו. הפתרון לפי שאו הוא להצמיח זן חדש של בני אדם – האדם החדש, על-אדם, SUPERMAN. שאב את הרעיון ממחזאי נורבגי, איבסן, מניטשה ומוואגנר. אבל הוא לא היה ניטשאני, יש הבדל בין ה-ÜBERMENSCH של ניטשה לבין הסופרמן. האוברמנטש אינו אדם חברתי. אצל שאו סופרמן מחויב לעשייה חברתית. החברה האנושית היום יכולה לזרז את האבולוציה ולהצמיח את העל-אדם – דרך האויגניקה. הציע ביטול מחסומים מלאכותיים של בני-אדם ממעמדות שונים. לא רק משום שטמון כאן רעיון של חברה שמונהגת על ידי גיבורים, אלא שיש כאן ביקורת על האדם הקיים, שכנראה לא יוכל לנצל דמו' בצורה הנכונה. הפסימיות הזו גברה לאחר מלחמת העולם הראשונה – באמצע שנות ה-20 הוא אהב את הפשיזם הבורגני, אבל נמנע ממנו כאשר מוסוליני יצר זיקה עם הבורגנות. אז הוא פנה לרוסיה, והאמין ששם לא צריך דמו', אז זה עלול להתאים להם. הגן על ברה"מ בתקשורת הערבית, וטען שאין שום רעב, אלא זו תעמולה מערבית. הפאביאנים, שלא היו מרקסיסטים, לא ראו במשטר הרוסי משטר קומוניסטי מהפכני, אלא משטר של פקידים טובי-לב, דוגמת הגשמת החזון הפאביאני. ההתפעלות הזו הייתה כה נפוצה בחוגי הבריטים בשנות השלושים, שהם גייסו הרבה הוגים צעירים, בעיקר בקמברידג'. הסוציאל-דמוקרטים בגרמניה ובצרפת, שידעו מה סטאלין עשה לסוצ' ברוסיה, היו הרבה יותר ביקורתיים. האנגלים היו רחוקים מדי בשביל להבין.