פתרונות של קרל פופר לבעיית האינדוקציה

פופר למעשה פותר את כל בעיות האינדוקציה גם יחד בכך שהוא מבטל את השימוש בה ככלי לקידום הידע המדעי. בשל בעיותיה שנידונו לעיל, ובייחוד הבעיה הלוגית, מתנגד פופר להסתמכות על אינדוקציה והוא מציע ניסוח מחדש של שיטות המחקר המדעי. פופר למעשה משתית את החקירה המדעית על המבנה התקף "מודוס טולנס" ומבטל את ההסתמכות על המבנה הבלתי-תקף של "כשל חיוב המסקנה" (המבנה בו משתמשת האינדוקציה). כך כל מהלך בשיטתו של פופר מוצדק מבחינה לוגית כאשר לשם כך הוא "מקריב" את היכולת לקבל תיאוריה בוודאות מוחלטת (אדם שרואה באינדוקציה כתקפה יכול להחזיק במסקנותיה כסופיות).

הפרטי יכול לשלול את הכללי (מודוס טולנס) אך אינו יכול לחייב אותו (כשל חיוב המסקנה). לכן מידע אמפירי יכול לשמש לוגית רק להפרכה של תיאוריה ולעולם לא לאימותה. כך הופכת ההפרכה לכלי הלוגי היחיד בשירות המדע האמפירי ומאפשרת לו להתקדם באופן תקף שאינו נסמך על האינדוקציה. היבט חשוב נוסף של עיקרון זה הוא קריטריון התיחום שנגזר ממנו כאשר פופר למעשה קובע כי תיאוריה יכולה להיות נכונה רק אם היא יכולה להיות לא נכונה, או במילים אחרות רק אם ניתן להחיל עליה את מודוס טולנס. כך למעשה מוצא פופר "נתיב עוקף אינדוקציה" שעדיין מעמיד את המדע על יסודות אמפיריים אך אינו חשוף לכשלים של האינדוקציה.

את הבעיה המתודולוגית והפסיכולוגית, דהיינו הצורך בהשערה, פותר פופר בכך שהאדם תמיד מעניק פשר לסובב אותו, בין אם זה מיתוס קדום או ציפיות עימן הוא נולד, ומטרתו היא לבחון האם פשר זה עומד בקריטריון התיחום המדעי והאם ניתן להפריכו ולהעמיד אחר טוב יותר תחתיו וכך למעשה מתקדם המדע כאשר תמיד יש באמתחתו תיאוריות או תפיסות להעמיד לבחינה.

לדעתי פופר אכן, מנקודת הראות הלוגית הטהורה, פותר את בעיית האינדוקציה. פתרון זה הוא במובן שהמדע כבר אינו נסמך על מבנה שאינו תקף מבחינה לוגית (אינדוקציה – כשל חיוב המסקנה) אלא על מבנה תקף (הפרכה – מודוס טולנס). זאת במחיר מסוים שכן טענותיו של פופר אינן מאפשרות להחזיק בשום חוק כללי כאמיתי באופן מוחלט ותקף לוגית (אילו הייתה האינדוקציה תקפה היא הייתה מאפשרת זאת), אך במחיר זה הן מגינות על הידע המדעי מפני הכשל הלוגי שביסוד האינדוקציה.

עם זאת, למעט אולי לקריטריון התיחום שמסייע בהכוונת התנהלות המדע, לדעתי במישור המעשי פופר משנה בטיעוניו למעשה מעט מאוד. ברמה הפרקטית המדען, לפני ואחרי פופר (ולצורך העניין, אחרי בייקון), עדיין משער השערות (כפי שמנתח פופר), מעמיד אותן לניסוי אמפירי ואם ניסוי זה תומך בהשערותיו הוא יטה לקבלן ואם לאו הוא ידחה אותן או בגישה מרוככת יטה לדחות אותן. העיקרון העומד ביסוד פעולותיו של המדען שונה מבחינה לוגית אך בפועל הוא נותר דומה למדי לפעולות המסתמכות על אינדוקציה. ההבדל מתמצה בכך שהאינדוקציה שואלת האם התיאוריה אומתה ופופר שואל האם היא לא-הופרכה, הבדל מהותי ברמה התיאורטית אך זניח למדי ברמה המעשית.  במובן מסוים שקולים לדעתי במידת מה טיעוניו של פופר לקביעה כי במסקנות האינדוקציה ניתן להחזיק רק בערבון מוגבל ובאופן זמני עד אשר יוכח אחרת, שכן זהו בדיוק גורלן של תיאוריות שעמדו בניסיונות הפרכה. דרך אחת מקבלת תיאוריות על דרך החיוב הטנטטיבי ודרך אחרת מקבלת אותן על דרך אי-השלילה הטנטטיבית, אך למעשה זהו היינו הך, ובכל מקרה לא ניתן להגיע לידיעה מוחלטת. לדעתי התרומה העיקרית של פופר היא למעשה פסיכולוגית: ההכרה בכך שכל תיאוריה היא ארעית ולא ניתן לקבל דבר באופן סופי.

בעיה נוספת בגישתו של פופר היא שהוא אינו מביא בחשבון את אי-היכולת גם להפריך תיאוריה באופן חד משמעי, כלומר הסתמכותה והסתמכות הבחינות שלה על הנחות ותיאוריות חיצוניות ששינוי בהן עשוי להביא לתוצאות אחרות. התביעות הנוקשות של פופר שמחייבות הפרכה מוחלטת (כעין "פסילה אחת ואתה בחוץ") מסרסות במידה ניכרת את המדע ומכילות סתירה שגם אם אינה סתירה לוגית הרי היא לפחות סתירה סמנטית – הוא למעשה תובע שלמות ודיוק ממה שהוא במעמדו השערה או ניחוש, וכך כל תיאוריה שנכשלת פעם אחת ואינה מיד מתפוגגת מן העולם נחשדת כ"פסאודו-מדע" שמתחמק מהפרכה. בפועל, הפרכה מוחלטת על ידי "מודוס טולנס" היא כעין 'אידיאה', שכן במציאות לעד ניתן תיאורטית לטעון למשל כי מי שביצע את הניסוי (וכל מי שחזר עליו) לא היה מהימן דיו.

ראה עוד: פילוסופיה של המדע – מאגר מידע וסיכומים