דקארט – הגיונות: פרק 1
תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים
פרק ראשון – על הדברים שאפשר להטיל בהם ספק.
דקארט מודע לכך שיש דברים אמיתיים ושקריים, ושדברים רבים שהוא האמין בהם בעבר הינם שקריים. מכיוון שהאבחנה שקר-אמת דינמית ויתכן שגם היום יש דברים רבים שהוא מאמין בהם ועדיין עשויים להיות שקריים דקארט מחפש את הדרך למצוא את המדע המבוסס – את האמת. לצורך כך משתמש דקארט בספק, תוך התבססות על התבונה. יש קשר פנימי בין חתירה לאמת לבין התבונה (וזוהי הנחה בסיסית שעליה מתבסס דקארט).
דקארט לא נזקק לספקנות חושית רגילה. נקודת המוצא של ההגיונות היא הנחה שאנחנו יכולים להגיע לאמיתות ודאית, ומכאן הנחה שקיימת אפשרות להבחין בין אמת לשקר.
בעיית המשוגעים – אינם תופסים את עצמם כפי שהם באמת. החויה העצמית שלהם שונה מהאופן שבה הם מתקיימים. הם אינם יודעים להבחין בין אמת לשקר כפי שאנחנו נוכל (עוד הנחה של דקארט לגבי משוגעים, שאינה טריויאלית). בשלב זה אין לדקארט ספק בקיום העצמי כ"יש" גופני.
סוגיית החלום – במקרה של חלום, התכנים של התפיסה שלי לגבי עצמי שונים מאלו שאני תופס בשעה של ערנות. תחשת החיוניות בשני המקרים היא זהה. אין בידיו קריטריון להבחין בין שינה לערות – זאת משום שאין דבר בתוכן החויה שיכול לדווח לי אם מדובר בדבר שקורה בפועל או לא (אין הבדל בתוכן החויה החושית בין חלום לערות, חסר קריטריון). דקארט מערער החל משלב זה על כך שאנחנו ערים. מבחינתו, יכול להיות שאנחנו חולמים ומה שנשאר לנו זה התבונה. מאקט החלום נופל כל דבר שהאמנו בו על בסיס החושים, כולל עצמנו.
דקארט ערער את אמונותינו בכך שמה שאנחנו קולטים הוא שיקוף מדוייק של העולם האמיתי. לדעת דקארט יש דמיון בין מה שאני מבין ומאמין בו למה שקורה באמת. תכני החויות השגויים נבנים על בסיס משהו שהוא אמיתי (כך למשל, לכל הפחות את הצורות בחלום אני לוקח מהעולם האמיתי).
בהמשך, כל המדעים האמפיריים מוגדרים כלא רלוונטיים לצרכי המטרה שלנו. הגיאומטריה והמתמטיקה שורדים, בגלל שהכללים שלהם אינן תלויים בתפיסה חושית של הצורות והמספרים בפועל. אין לנו צורך בהנחה נוספת על קיום חיצוני של המספרים / הצורות.
המהלך הבא של דקארט, במעבר לסוגיית החלום, היא התובנה שיש מקור שאיננו אשלייתי לאשליה: אלה אותם צורות פשוטות של גוף.
(ע' 46 למטה בתרגום החדש, ע' 33 למטה בתרגום הישן)– דקארט רוצה לעשות מהלך על הדמיון: הוא עושה קישור בין מה שאנחנו תופסים באמצעות החושים לבין הדמיון. מהלך הטלת הספק נוגע לדברים שנתפסים ע"י החושים, ומה שנשאר מעבר לזה בעיניו הם הצורות, הצבעים, המספרים … מספר תכונות, שלפי בחינה מדוקדקת, אינן אמורות להיות התכונות הפשוטות שאותן הוא רוצה להשאיר אחרי מהלך הספק. התכונות הללו אינן רלוונטיות רק לגאומטריה אלא גם לחושים – ויש לשים לב לבעייתיות במעבר הזה אצל דקארט (כך למשל התכונה 'צבע' היא פיסיקאלית ולא מתמטית).
המתודה של דקארט עושה מעבר מהדבר הפשוט אל המורכב. הוא זורק את הדברים המורכבים (הפיזיקאליים) ועובר אל הדברים הפשוטים יותר (מתמטיים). הדברים הללו נחשבים בעיני דקארט פשוטים משום אינם תלויים בהנחה של קיום דברים חיצוניים לי – הם לא חייבים להתממש בתוך חומר. ההצדקה לקיומם היא לא תלוית נסיון חיים והתנסות חושית. כאמור, בשלב זה הוא משאיר על כנם את התכונות שלא נתפסות ע"י חושים (כדוגמת מתמטיקה).
השלב הבא הוא טיעון האל המתעה – ובאמצעותו הוא מטיל ספק גם באמיתות המתמטיות. דקארט מדבר על איזושהי טעות שיטתית שיתכן וקיימים בתחום עצמו. בשביל להציג את הטעות השיטתית דרוש להאמין בקיום של משהו אמיתי אחר, אנחנו אמנם לא מכירים אותו, אבל הוא קיים – והוא האל המתעתע. כדי להטיל ספק במתמטיקה צריך להאמין בקיום של אל. דקארט אומר שיש אל שברא אותי ורצה שאטעה – דקארט מנסה לומר שיכול להיות שאותו אל דאג שאטעה גם בחושים וגם במתמטיקה (ובכך הוא מחבר בין שני התחומים).
ע' 49 – ("אך אין די בהערות …. [הסוף]"). דקארט רוצה להרגיל אותנו לחשוב שכל הדברים הנ"ל מוטלים בספק. הוא מנסה לסגל לנו נורמות חשיבה חדשות באמצעות תרגול האמירה שיש שד רע וכל העולם הזה הוא עולם של שקר. הכל שקרי, אבל מה שנשאר לנו הוא הספק. את הדחף להאמין בעולם שקרי הוא מאזן באמצעות השעיית שיפוט כוללת. בסוף הפרק משחרר אותנו דקארט מכל האמונות הישנות שלנו (=כולנו ישנו עד עכשיו).
