התפסן בשדה השיפון – סיכום: מסעו של הולדן

מסעו של הולדן ב-"התפסן בשדה השיפון"

הולדן קולפילד עובר ב-"התפסן בשדה השיפון" מסע חניכה של שלושה ימים בניו יורק. המסע מתחיל בבריחתו מהפנימיה היוקרתית "פנסי" (ממנה עמד להיזרק בלאו הכי לאחר שנזרק מכמה פנימיות אחרות).

במהלך שלושת הימים האלו הוא עובר כל מיני שלבים בבדיקת הזהות שלו, כאשר הנושא העיקרי המעסיק אותו הוא הבגרות עצמה. הקונפליקט בין להישאר ילד תמים, או להתבגר כמו שאר בני האדם, שיש לו ביקורת חריפה עליהם, פגוע באיזון הנפשי שלו. בעקבות "מסעו" בניו יורק עובר והלדן משבר נפשי עמוק, עד כדי שיש צורך לאשפז אותו במוסד לחולי נפש, שם הוא כותב את סיפור "מסעו" ואת קורות חייו, כאמצעי לטיפול ולהתמודדות עם עברו.

לכל אורך הסיפור הולדן מחפש את הישועה במקומות שונים ומתאכזב ולבסוף מוצא את הישועה אצל אחותו ואחיו, הוא מוצא את התשובה בבית. הסופר מנפץ את החלום האמריקאי מבחינת הזוהר והעסקים והכלכלה ולבסוף משקם אותו מבחינת המשפחה, משום שהולדן מוצא את עצמו בבית.

 

נקודות ציון חשובות במסעו של הולדן ב-"התפסן בשדה השיפון":

המשחק – כבר בפרק הראשון של "התפסן בשדה השיפון" מסופר איך הולדן עומד לבד על הגבעה ומסתכל על כולם במשחק ולא מצטרף אליהם. הוא איכזב את הקבוצה כשהשאיר את הציוד למשחק עליו היה אחראי ברכבת ובנוסף לזאת גם מעיפים אותו מבית הספר, לכן ניתן להבין מדוע הוא לבד. הולדן עושה את עצמו כאילו לא אכפת לו, הוא מעביר ביקורת על כולם אבל יש שני ארועים שמראים שכן אכפת לו: הקטע שבו הוא נזכר בגעגועים במשחק סתמי ששיחק עם כמה מחבריו ובו הוא נתקף בתחושה של פרידה וגעגועים והפרידה מספנסר המורה האהוב.

הריב עם סטדלטר – הולדן מכה את סטדלטר, חברו לחדר, משום המחשבה שאולי "השכיב" את ג'יין, למרות שהוא יודע לבטח שסטדלר הרה יותר חזק ממנו…

הולדן "טיפל" בג'יין בעת ילדותה הקשה ועזר לה כאחת מהחלשים שהוא מרגיש צורך לעזור להם ועתה כואב לו בפנים בגלל שסטדלטר יוצא איתה כמו סתם אחת, לכן הוא מחפש כאב חיצוני (במכות עם סטדלטר) על מנת להשקיט את הכאב הפנימי.

השיחה עם אקלי – הולדן לא יכול לסבול שהאנשים שמסביבו לא יהיו כליל השלמות. כל אדם שיש לופ גם קטן מיד נמחק אצלו. ודבר זה ניכר מאוד ביחסו אל אקלי, בחור שדווקא מתנהג אליו בחביבות מסויימת והוא מבקר אותו ללא הפסק במחשבותיו וגם בדיבורו. (את חוסר ההגיינה שלו, את העובדה שהוא בודד ולא מקובל וכו'…)

הפרידה מספנסר המורה להסטוריה – גם במפגש עם ספנסר ניתן לראות את הביקורתיות הרבה של הולדן כלפיו. למרות שהוא אחד האנשים היחידים שהיו טובים אליו ועזרו לו, הוא מתאר באופן שלילי את חזהו של המורה המבצבץ מתחת לחלוקו וכועס עליו כשהוא מנסה להסביר לו שהוא חייב לקחת את עצמו בידיים.

במפגש זה מעלה הולדן לראשונה את השאלה – לאן עפים הברווזים בחורף?  כלומר, מה עושים הברווזים כשהבריכה (בסנטרל פארק) קופאת והופכת כולה לקרח. האם בא מישהו ואוסף אותם לגן החיות או שהם סתם עפים וכו'. העולם של הולדן מתחלק לחזקים וחלשים – וזהו אחד המוטיבים החוזרים ביצירה. הולדן מוטרד מגורל הברווזים החלשים וחסרי האונים.

המפגש עם אמו של חברו לכיתה ברכבת לניו יורק – הולדן שקרן: הוא משקר בד"כ כדי לשקר ומעיד על עצמו שהוא שקרן כבר בתחילת הרומן. ישנם שני סוגים של שקרים: הסוג הראשון, הוא השקר הסתמי, לדוגמא כשהוא אומר למישהו ברחוב שהוא הולך לאופרה סתם כי בא לו לשקר. הולדן משקר באותו האופן גם לאמו של אחד מתלמידי הפנימייה שהוא פוגש ברכבת לניו יורק, הוא מספר לה דברים שלא היו ולא נבראו על בנה, בודה כי הוא עצמו חולה בסרטן וזאת כדי לזכות באהדתה ובמעט כבוד ממנה.  הסוג השני, הוא השקר המנומס (שקר "לבן"), לדוגמא כשהוא נפרד מספנסר וכדי להתחמק הוא אומר שהוא צריך ללכת לקחת את הציוד שלו מהאולם.

הבעיה היא שהולדן מבלבל בין סוגי השקרים, וקורא לעצמו שקרן בהקשר לשניהם, למרות שבמקרה השני מדובר בעצם בשקר "לבן" הנובע מנימוס ועל מנת שלא לפגוע ברגשות האחר.

השקרים שלו קשורים תמיד לחיקוי ההתנהגות המקובלת, דווקא ההתנהגות שהוא מבקר כל הזמן, כך ניתן לראות כי הצביעות לא פסחה עליו בעצמו.

המונית בדרך למלון – הולדן מציק לנהג מונית עם שאלת הברווזים והנהג  מצידו חושב כי הוא לועג לו כשהוא שואל שאלה שבעינוי נשמעת טיפשית למדי, אך אין זה כך בעיניו של הולדן. אח"כ שואל הולדן נהג מונית אחר וגם הוא אינו מבין את פשר השאלה.

המלון וה"בילוי" עם הזונה – הולדן שוכר חדר במלון למרות שהוא גר בעיר משום שהוא רוצה לבדוק את עצמו ואת זהותו. בבואו של הולדן לחדר במלון, למרות הביקורת החריפה שיש לו על עולם המבוגרים הוא מנסה לחקות אותם לפי תפיסתו. הולדן  מזמין זונה לחדרו (על אף שאינו שוכב איתה). כאן עולה עוד נושא חשוב ברומן – אהבה רומנטית כנגד ארוטיקה של זיונים.

אחרי שהיא הולכת, כנראה בגלל רגשות אשם שהזמין אותה או בשל בדידותו, הוא מנסה להתפלל לאלוהים. אבל אינו יכול להתפלל כי כמו שהוא מעיד על עצמו – "אני ככה קצת אתאיסט" סופו שקיבל מכות מהסרסור של הזונה (ששמה סאני) כי לא שילם לה כפי שדרשה.

ביקור במוזיאון הטבע – המקום בו היו עורכים את טיולי בית הספר מאז ומתמיד. שם הזמן נעצר, דבר לא השתנה שם מאז שהולדן היה ילד. גם הולדן אולי היה רוצה להישאר ילד, לא להתבגר.

המוזיאון הוא מעין מקלט בטוח בשבילו, המקום בו עולם הילדים שולט ואין סכנת "נפילה" לעולם המבוגרים ואיבוד התמימות, כפי שיפורט בהמשך.

המפגש עם אנטוליני, המורה שלו לשעבר – דמותו של אנטוליני אינה ברורה עד הסוף ומעוררת שאלות. אנטוליני מקבל את הולדן בסבר פנים יפות, כך גם אשתו. אולם למרות החום שמפגין אנטוליני, הולדן דואג להדגיש כי יש למורה תכונות של מבוגרים צבועים שאינו אוהב: אנטוליני מעשן, שותה וויסקי ואינו ישן באותו החדר עם אשתו. הולדן אף רומז כי נישא לאשתו בגלל כספה בלבד. כאשר הולדן הולך לישון בביתו של אנטוליני בלילה, המורה מכסה אותו ומלטף את ראשו. דבר המתפרש אצל הולדן כניסיון למגע הומוסקסואלי, אף על פי שניתן לראות זאת גם כליטוף אבהי חם ודואג. הולדן, שאינו רגיל ואינו מבין מגע כזה, בורח מיד מהבית.

אנטוליני אומר להולדן מה הוא צריך לעשות: הוא צריך ללמוד לחיות כדי להגשים את המטרה שלו שהיא מטרה נאצלה ולא לוותר ולרכוש השכלה פורמלית משום שרק דרך ההשכלה הולדן יכול לקרוא על אנשים שהיו במצב שלו ולמרבה המזל גם תיעדו זאת כך שהולדן יכול ללמוד הרבה מהם וממחבותיהם וגם להרחיב את השכלתו.

לסיכום, הכשרון המולד הוא טוב וחיובי, אך ההשכלה חשובה ונדרשת לשימוש בו, בזכות ההשכלה אדם יכול לגלות בעצם למה בדיוק הוא מוכשר ומה עליו לעשות עם עצמו.

ההתגנבות הביתה והמפגש עם פיבי –  פי שציינו קודם, פיבי הקטנה תמימה בעיני הולדן משום שטרם התבגרה ו"התקלקלה" כמו שאר המבוגרים. הולדן מתגנב הביתה על מנת לפגוש אותה, והילדה החכמה קולטת ישר שהעיפו אותו מהפנימייה ומעמידה אותו בפעם הראשונה מול עצמו – מכריחה אותו להחליט מה הוא אוהב. כאן מגלה לראשונה הולדן את רעיון "התפסן" בפני פיבי. מפגש זה מהווה את התחלת התיקון של הולדן – הוא מחליט בפעם הראשונה מה מטרתו בחיים תחת לחצה של פיבי אחותו. מכאן מתברר פיבי היא החונכת האמיתית של הולדן בסיפור, כאשר המבצע בפועל את החונכות הוא ד"ב שיתמוך בו מאוחר יותר בעת שהותו בבית החולים לחולי נפש.  לפיבי עצמה יש אמביוולנטיות בהתנהגותה, כאשר למרות מהותה כילדה קטנה היא מתנהגת כבוגרת – מטיפה להולדן מוסר ומעירה לו על סגנון הדיבור הבוטה שלו. יש לה כללים כיצד להתנהג בשעת הריקוד או מה עושים כאשר התזמורת מנגנת. היא אינה פועלת על פי משאלות ליבה אלא לפי כללי התנהגות מקובלים, אך הולדן מתעלם מכך, כפי שהוא מתעלם ואינו מודע להתנהגותו ה"צבועה" שלו עצמו כשהוא מחקה את המבוגרים.

הביקור השני במוזיאון הטבע (בסוף הרומן) – הולדן הולך פעם נוספת למוזיאון, ומבקר בחלק שבו נמצאות המומיות המצריות. הוא נשאר לבד בקבר וחושב על המוות שלו עצמו, מיד לאחר המחשב הזו הוא מתעלף ומגיע בסופו של דבר למוסד לחולי נפש. ברגע התעלפות זה מתפכח הולדן, כאשר הוא מסתכל על המומיות הוא מבין שהן אולי קפאו בזמן, אבל הוא עצמו ממשיך לחיות, הוא חייב להתבגר ואינו יכול להישאר ילד לתמיד. לשם כך עליו כמו למות, להמית את הילד שבתוכו, להתעלף, כדי שאח"כ יוכל להתאשפז במוסד ולהתחיל לחיות מחדש – להתבגר.

ראו גם: בדידותו של הולדן קולדפילד ב"התפסן בשדה השיפון"

התפסן בשדה השיפון – סיכום

עוד דברים מעניינים: