תקציר הסיפור "יום נפלא לדגי הבננה":
יום נפלא לדגי הבננה מאת ג'י.די. סאלינג'ר הוא סיפור יומו האחרון של סימור גלאס, צעיר אמריקני, הנשוי למוריאל. הסיפור מתאר פרק זמן של שעות אחדות, במהלכן מתבררים גם קורותיהם בעבר: סימור נישא למוריאל זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה למרות התנגדות קלה של הוריה. את ירח הדבש הם חגגו במלון בפלורידה. לקראת המלחמה גויס סימור והשתתף בה באופן פעיל. סימור יצא מן המלחמה פגוע בנפשו ואושפז בבית חולים פסיכיאטרי צבאי למשך
כשלוש שנים. מוריאל המתינה לסימור במהלך זמן זה למרות לחצי הסביבה. בזמן המלחמה ואחריה שולח סימור מכתבים לאשתו וכן ספר שירה בגרמנית. סימור השתחרר מבית החולים וחזר אל אשתו ואל הוריה. בתקופה זו ביצע כמה מעשים משונים, שפרטיהם אינם ברורים. ככל הנראה העליב את סבתה של מוריאל, שבר חלון, השחית תמונות מברמודה והתנגש בעץ. מעשים אלו גרמו להורי מוריאל לראות בסימור אדם 'לא נורמלי' ומעורער בנפשו ואף לחשוש כי הוא מהווה סכנה לבתם. מוריאל וסימור מחליטים לצאת לירח דבש חוזר באותו מלון בפלורידה. מכאן ואילך מתוארים הדברים באופן ישיר בסיפור. חלקו הראשון של הסיפור מתאר דיאלוג טלפוני בין מוריאל לאמה (דרכו ניתן לשחזר את אירועי העבר). בשיחה זו ניתן להבין כי האם עדיין חוששת מפניו של סימור, בעוד שמוריאל מבטלת חששות אלו מכול וכול. בזמן השיחה מבלה סימור על חוף הים. חלקו השני של "יום נפלא לדגי הבננה" מתאר את סימור על חוף הים, שם הוא מנהל שיחה עם סיביל, ילדה בת ארבע שנים בערך, ונכנס
עמה למים. בתום השיחה חוזר סימור לחדר המשותף לו ולמוריאל. שם, ליד מוריאל הישנה, הוא מוציא אקדח ויורה בעצמו.
האקספוזיציה
באקספוזיציה מוריאל נמצאת בחדרם במלון, ומשוחחת עם אמה בטלפון. דרך השיחה אפשר ללמוד הרבה על מוריאל, וגם על האם: הן קוטעות זו את זו לעתים תכופות, מערבבות נושאים טפלים בנושאים חשובים (כמו למשל מחלתו הנפשית של סימור ושמן השיזוף), הן משתמשות בקלישאות, והן חוזרות שוב ושוב על משפטים, בעיקר כשהאם שואלת את מוריאל אם הכל בסדר, ומוריאל משיבה בתקיפות שהכל באמת בסדר. לפי שיחת הטלפון אפשר לאפיין את מערכות היחסים במשפחה:
*מוריאל ואמה: שתי נשים שטחיות שיש ביניהן חוסר תקשורת בסיסית. האם מביעה דאגה שטחית וחשש למוריאל, ואילו מוריאל מתחצפת וכועסת על שאלותיה של אמה, שרואה אותה כילדה, ורואה בבעלה כמשוגע, גם האב, דרך השיחה, מאופיין כמו האם. שתיהן נשים שטחיות שעוסקות בעיקר בחיצוניות ובשטויות (לק, בגדים, שמן שיזוף וכן הלאה).
* מוריאל וסימור: מוריאל בחורה שטחית ורדודה שמתעניינת בזוטות, ואילו סימור מצטייר כאדם עמוק בעל עולם פנימי עשיר. הדוגמא הברורה לכך היא ספר השירים שהוא שלח לה מהמלחמה מגרמניה. הספר, לדברי סימור של גדול משוררי גרמניה, היה כתוב כמובן בגרמנית, ומוריאל שאיננה דוברת השפה השליכה את הספר אצל אמה ולא טרחה להתעניין בו. הספר מסמל את העולם הפנימי של סימור, ואילו מוריאל האטומה לא טרחה כלל להתעניין בו. חשוב להדגיש נקודה זו – הוא שלח לה את הספר מהמלחמה! מן הסתם, הוא ניסה להגיד לה משהו בעזרת הספר. מי לא הייתה מסתקרנת לדעת מה כתוב בספר שירים שבעלה שולח לה ממרחקי המלחמה? אבל מוריאל הרדודה לא מתעניינת כלל. זוהי הסתירה הגדולה בין מוריאל החומרית לסימור הרוחני, ולכן הוא גם מכנה אותה בהמשך "מיס פריירית רוחנית לשנת 1948" – אין לה רוחניות!
ועם זאת, מעניין לציין שמוריאל מגלה נאמנות יוצאת דופן לבעלה. היא מגנה עליו בחירוף נפש מול הוריה שרואים בו כמשוגע, והיא חיכתה לו במשך כל המלחמה. היא קוראת מאמר בשם "מין – גן עדן אן גיהנום", כך שאפשר לשער שגם חיי המין שלהם לא משהו, ובכל זאת היא לגמרי נאמנה לסימור. היא אפילו נסעה אתו לירח דבש שני באותו מלון של ירח הדבש הראשון בניסיון נואש להחיות את חיי הנישואין, ורואים שהיא בוטחת בו כשהיא נותנת לו לנהוג כל הדרך לפלורידה, למרות התאונה המחרידה עם העצים שעשה קודם לכן.
* משפחתה של מוריאל וסימור: האב והאם מאוד חוששים מפני סימור, ורואים בו כחריג המהווה סכנה לחברה ובעיקר לבתם. הם התייעצו עם פסיכיאטר, שאמר להם שהצבא ביצע פשע של ממש כששחרר אותו מבית החולים הפסיכיאטרי.
מהאקספוזיציה אפשר גם להשלים פערים גדולים בעלילה, ולהבין את כל מה שאירע לפני ההגעה לבית המלון. בנוסף, מוצג ים לנו זמן ההתרחשות והמקום. הזמן – ארה"ב ב 1948, מעיד על תקופה של שגשוג והצלחה פוסט מלחמתית, כאשר האומה האמריקאית ניסתה בכל כוחה להדחיק את זוועות המלחמה. המקום – פלורידה, מסמל את החברה האמריקאית העשירה, השטחית והרדודה, שמדחיקה את החריגות החברתית ואת השונה.
העולם הכחול מול העולם הצהוב
ניגודי הצבעים הם מוטיב מארגן בסיפור זה. העולם הצהוב, כפי שסימור רואה אותו, מייצג את האנשים המבוגרים שסובבים אותו. זהו עולם שטחי, רדוד וחומרי, וסימור רואה אותו כאיום על העולם הפנימי – רוחני שלו. העולם הכחול לעומת זאת, הוא העולם הפנימי של סימור, וכמו כן עולם הילדות. התמימות הילדותית והחשיבה הפשוטה של הילד, שלא מושפעת מהחומריות של המבוגרים, קוסמים לסימור. העולם הכחול מאפשר לסימור לראות את הדברים החשובים באמת, הלוא הם הדברים הסמויים מן העין. לכן סימור אומר לסיביל שבגד הים שלה כחול, מפני שכך הוא רואה אותה, אף על פי שבגד הים שלה צהוב. סימור מנסה להימלט מהעולם הצהוב, ומוצא את עיקר הנאתו בתוך מי האוקיינוס הכחולים. כשהוא שוכב על חוף הים הצהוב, הוא מרגיש חשוף לעולם הצהוב, ולכן הוא מתעטף בחלוק, ואומר למוריאל שהוא לא מעוניין שאנשים יסתכלו על הקעקוע שלו… אבל… אין לו קעקוע! אז למה בעצם מתכוון סימור? הוא חושב שהעולם הצהוב, השטחי ושונא החריגים יביט בו ויבין שהוא לא שייך, יבין שהוא חלק מהעולם הכחול. העולם הצהוב יכול להבחין במה שהמלחמה קעקעה למעשה על נפשו של סימור!
דוגמאות לעולם כחול בסיפור: האוקיינוס, חדר הפסנתר הכחול שסימור מנגן בו, בגד הים של סיביל (איך שסימור רואה אותו), הילדות (סיביל ושרון).
דוגמאות לעולם צהוב בסיפור: פלורידה שטופת השמש והמלון, חול הים, שמן השיזוף של מוריאל, האורחים במלון ומשפחתה של מוריאל, הנמרים, דגי הבננה.
השיחה בין סיביל לסימור והסיפורים בתוכה:
סיביל וסימור משוחחים על חוף הים, ועולים בשיחתם שלושה סיפורים, בכל אחד מהם טמונה אנלוגיה לסימור עצמו:
*כושי סמבו: הם משוחחים על ספר הילדות על כושי סמבו, שבורח מנמרים צהובים. סמבו בורח ומטפס על עץ, והנמרים הצהובים מכתרים אותו מסביב לעץ ומחכים לטרוף אותו. אין לו מוצא. כך למעשה מרגיש גם סימור – נרדף על ידי העולם הצהוב (הנמרים), וממולכד ללא מוצא.
* הבולדוג: סימור מספר לסיביל סיטואציה דמיונית, ואומר שראה כמה מהבנות במלון מתעלות בכלב בולדוג ומכות אותו במקלות הסוכריות שלהן. גם כאן, סימור אנלוגי לכלב, והתנהגות הבנות היא פרי החינוך של הוריהן, אנשי העולם הצהוב, שלימדו אותן לשנוא ולהתייחס בביטול לכל מה ששונה וחריג מהן.
* דגי הבננה: זהו הסיפור החשוב ביותר, שמביא את התפנית בעלילה, ועל שמו נקרא הסיפור כולו ("יום נפלא לדגי הבננה"). סימור מספר לסיביל שיש באוקיינוס דגים המכונים דגי בננה, שנכנסים באוקיינוס לחור כלשהו, אוכלים המון בננות, עד שהם מקבלים "קדחת בננות", ולא יכולים לצאת מן החור. יש להם חיים טרגיים ביותר, שסופם הוא אך ורק מוות. שוב, סימור רואה את עצמו אנלוגי לדגי הבננה; הוא היה במלחמה (חור), השתתף בקרבות ובהרג (אכילת הבננות) עד שקיבל "קדחת" (מחלת הנפש), וכעת אין לו מוצא מטראומת המלחמה, והפתרון היחיד בשבילו הוא מוות.
כאשר סימור מספר לסיביל את הסיפורים, היא מקבלת אותם כפשוטם, ולא מבינה את האנלוגיה הנסתרת בין סימור לגיבורי הסיפורים. לכן, כשהוא מספר לה על דגי הבננה, היא בתמימותה אומרת לסימור "הנה, ראיתי דג בננה". היא אומרת זאת בתמימות מוחלטת וללא כוונות נסתרות, כנראה סתם כדי להרשים את סימור. אבל סימור מבין את דברים אחרת; הוא חושב שהיא רואה אותו, שהרי הוא בעצמו אנלוגי לדגי הבננה. ברגע שסימור חושב שסיביל מזהה אותו כדג בננה, הוא מגיע להכרה הסופית בכך שהמוצא היחיד עבורו הוא המוות, ופונה למלון כדי להתאבד. סיביל רצה גם היא חזרה למלון, "ללא חרטה", הרי היא בסך הכל ילדה קטנה שהעירה הערה תמימה, ואין לה מושג מה עוררה אצל סימור.
מוטיבים בסיפור יום נפלא לדגי הבננה
קיימים שני מוטיבים מרכזיים – מוטיב הראייה ומוטיב הרגליים.
*ראייה: מביע את הפער בין התבוננותו של סימור בעולם הכחול ובין עיוורונו של העולם הצהוב כלפי סימור. דוגמאות –
סיביל שואלת את אמה "did you see more", כלומר האם הבחנת בעולם הפנימי של סימור, אבל אמה מתעלמת מהשאלה ובכך מבטאת את שטחיות העולם הצהוב.
סימור רואה את בגד הים של סיביל ככחול, למרות שהוא צהוב. הוא רואה אותה כחלק אינטגרלי מהעולם הכחול, ומכאן הסתירה.
סיביל רואה דג בננה, ובכך מנבאת את מותו של סימור.
סימור התיישב על המיטה והביט במוריאל ישנה לפני שהתאבד, כלומר – התאבד מול עיניה העצומות של מוריאל.. יש כאן מחאה על עיוורונו של העולם הצהוב.
*רגליים: הרגליים הן סמל ליציבות, פיזית ונפשית, ולקשר אל המציאות ("שתי רגליים על הקרקע"). סיביל רצה על החוף והורסת ברגליה את ארמון החול הצהוב, ובכך מבטאת את הקשר שלה לעולם הצהוב. סימור בהמשך מנשק את קמרון כף רגלה, זאת אומרת דווקא את הנקודה בכך הרגל שלא נוגעת באדמה – הנקודה "הכחולה" של סיביל. הדיאלוג עם האישה במעלית בדרכו לחדר (מסוכם בהמשך, בסעיף "סיום הסיפור בהתאבדותו של סימור") מסמל יותר מכל כיצד הרגליים של סימור לא שייכות לעולם הצהוב…
שמות הדמויות
לשמות הדמויות בסיפור יש משמעות שמסייעת לאפיין אותן.
סימור: באנגלית see more נשמע זהה לשמו Seymour. כלומר; רואה יותר, רואה מעבר. סימור רואה את הדברים הסמויים מן העין, ובשמו יש רמיזה ברורה לעולמו הפנימי הרחב. הוא אדם רוחני שרואה את הפנימיות. שם משפחתו, glass, זהה למלה זכוכית באנגלית, כלומר; סימור שברירי ושקוף כמו זכוכית.
סיביל: הסבילות הן נביאות מן העולם הפגאני, שהנוצרים ראו בהן כאלו שינבאו את בואו של ישו. גם לסיביל בסיפורנו יש תפקיד כמו-נבואי; היא מנבאת לסימור את היותו דג בננות, כלומר מפרשת לו שהמוצא היחידי שלו ממצבו הטרגי הוא במוות.
סיום הסיפור בהתאבדותו של סימור: השלבים שלפני ההתאבדות מתוארים בפירוט ובאיטיות, משתי סיבות עיקריות: האצת המתח והרגשת ה"הילוך איטי", וכמו כן להראות שההתאבדות תוכננה כבר מזמן. זוהי הפתעה במידה מסוימת, כי הסיפור מתחיל בחששות משפחתה של מוריאל שסימור יפגע בה, ואילו בסוף הוא פוגע בעצמו.
בדרכו לחדרו לבצע את ההתאבדות הוא עולה במעלית עם אישה, שמסיטה את מבטה לרצפה (כפי שכולנו נוהגים מידי פעם בעת שהייה מביכה במעלית). סימור, לעומת זאת, משוכנע שהאישה בוהה לו ברגליים. הרגליים הן סמל ליציבות, וסימור המעורער בנפשו רחוק מאוד מן היציבות, ולכן הוא חושש פן האישה שמסתכלת על רגליו מגלה את סודו, את חוסר יציבותו הנפשית. לבסוף הוא מגיע לחדר בו מוריאל ישנה, מתיישב על המיטה לידה ויורה בראשו.
שם הסיפור ומשמעותו
הסיפור נקרא "יום נפלא לדגי הבננה", לפי הסיפור שסיפר סימור לסיביל על דגי הבננה. מדוע דווקא "יום נפלא"? אולי מפני שסאלינג'ר רצה להדגיש את האירוניה החריפה בין נפלאות היום לבין ההתאבדות הטרגית, או ייתכן שהיום הזה באמת נפלא עבור סימור, שסופסוף נמלט מן ה"חור" שהיה שבוי בו –העולם הצהוב. המוות למעשה גאל אותו מייסורי העולם השטחי, ולכן זהו יום נפלא עבורו.