מחשבות על תפקידה של האירוניה כמשרתת עמדות ערכיות בספרות בעקבות מאמר של שולמית אלמוג.
אירוניה בספרות, בין אם אירוניה מילולית, אירוניה דרמטית או כל סוג אחר של אירוניה, נחשבת ככלי רב עוצמה להבעת שיפוט ולחשיפת עמדותיה של היצירה. כך נחשבת אירוניה ואחיה הקיצוני יותר סרקזם לכלי מובהק בידי סיפורים המונעים מאידיאולוגיה כלשהי או מכוונים בכדי להעביר מסר חינוכי. אירוניה משמשת היטב מטרות דידקטיות בשל היכולת להעביר באמצעותה ביקורת. אירוניה נוצרת כאשר הטקסט "בוגד" באחת הדמויות וקורץ אל הקורא מאחורי גבה ובכך משים אותה כמושא ללעג וביקורת. כפל רבדי המשמעות של אירוניה הם למעשה מה שהופך אותה לכלי כל כך יעיל של ביקורת, שכן ברובד המילולי יכולה להיות מוצגת תפיסה אחת או מציעות אחת ואילו ברובד המשתמע, זה הנהיר רק למחבר המובלע והקורא, משתמעת משמעות אחרת שיוצאת כנגד הראשונה.
אולם, למרות שאין כמובן עוררין על היכולת של אירוניה למתוח ביקורת ולצאת כנגד תופעות מסוימות, עדיין אין זה בהכרח אומר שהיא טכניקה המעבירה אמירה ערכית. במילים אחרות, יש לשים לב כי הביקורת והפירוק שיוצרת אירוניה אומנם מנגחים עמדה או מציאות מסוימת, אך האירוניה כלשעצמה אינה בהכרח ואולי לעולם לא מציבה אלטרנטיבה חיובית למה שהיא שוללת. במאמרה "על נפח, על חייטים ועל הריסת בתים" מזכירה שולמית אלמוג כי לאירוניה אין אמירה פוזיטיבית. אלמוג דנה בקורפוס סיפורים של ש"י עגנון העוסק ביחסי יחיד וחברה בהקשר הדילמה בין פגיעה לא מוצדקת ביחיד לטובת תועלתה של החברה. באחד משימושיו ניכרת עמדה אירונית ברורה כלפי הכרעת דין מסוימת בעניין זה, אך שלומית אלמוג מעירה בצדק כי על אף הביקורת אין למעשה בסיפור התנגדות להכרעת הדין. כלומר, האירוניה העגנונית לא קבעה כי יש או אין לנהוג, היא לכל היותר האירה מורכבות מסוימת ואולי אף הצביעה על חוסר היכולת לפשר בין יסודות סותרים במציאות האנושית החברתית.
אירוניה היא כמובן עמדה שלא פעם יוחסה לעמדה הפוסט מודרניסטית בספרות ובכלל. השוואה זו מעמיקה כשאר מביאים בחשבון כי עיקר הביקורת שסופג הפוסט מודרניזם נוגעת בדיוק לעניין זה, שהוא אינו מציע חלופות מעשיות למה שהוא מפרק, ושהוא אינו מחייב דבר תחת מה שהוא שולל. ייתכן כי בעקבות ניתוחה של שולמית אלמוג במאמר "על נפח, על חייטים ועל הריסת בתים" ניתן לחשוב כי אולי לא אמורה כלל אירוניה להציע אמירה ערכית פוזיטיבית, ואולי תפקידה, שאותו היא ממלאת דרך העברת ביקורת, אינו לחייב ערך מסוים אלא להצביע על המורכבות וחוסר היכולת להשיג מערכת ערכים יציבה אחת שלא יכולה בעצמה להיות מושא של אירוניה, ממה כמו הפוסט מודרניזם.
