דריידן: על השירה הדרמטית
רקע ותקופה:
- התאורתיקנים והמשכילים יודעים לטינית (וחלקם גם יוונית) => כבוד רב לעת העתיקה.
- יש מאבק ותחרות בין האנגלים לצרפתים => שמשפיעה על היחס של דריידן לקורניי ולהצגה שלו כעם מתקדם יותר.
- בשני העמים יש מונרכיה.
- דריידן נולד ב-1631. היה בגיל 6 ש"לה סיד" פורסם. דור אחרי קורני.
- האנגלים הרבה יותר חופשיים ומשוחררים מהצרפתים.
- קורניי לקח את ההכרחי של אריסטו והפך אותו לדבר פואטי-אסטטי.
- דריידן יראה איך קורני בעצמו סלל את הדרך לתיאוריה של דריידן שהיא לבסוף ההפך הגמור, במספר נקודות. דריידן מגייס את קורני לטובת צרכיו. כל העקרונות שקורניי מציג, כנפתח אותם יהפכו להיות טובים.
- דריידן כותב דיאלוג כדי להמחיש את נקודותיו (לא כמו קורני שמדבר בשם עצמו): הדמויות הם לוסידיוס (מ"לה סיד" של קורני) והוגינוס. כותב לפי הקלאסיקה של הדיאלוג האפלטוני.
- הדיונים, עוסקים גם פנים אנגלי וגם בין האנגלים לצרפתים.
- ההקשר של הדיאלוג – כמו הדיאלוגים האפלטונים, להקשר יש חשיבות מכרעת (צורת הדיבור העקיף ב"משתה" של אפלטון, נועדה כדי לשרת את תורת האידאות שמדגישה את התיווך בין האמת למציאות). ההקשר בדיאלוג של דריידן הוא המלחמה של אנגליה עם הולנד, תוך כדי הדיאלוג, דריידן מראה איך אנגליה מבססת את מעמדה בעולם. המאבק הכוחני => מבסס את הכח האנגלי. המאבק במילים => מבסס את הכח האנגלי בתיאוריה.
- השם של הדיאלוג: נאו-ניאנדר (אדם חדש בשפה היוונית) => מצד אחד מדגיש את החדש, מצד שני מחזיר אותנו לעת העתיקה היוונית. כך, שוכח השם את הצמיחה הצרפתית שהייתה באמצע, לפני הצמיחה האנגלית.
תוכן הדיאלוג:
- חוזר על דברי קורני והצרפתים:
א. עונג: אי אפשר עוד פעם ועוד פעם את אותו הדבר, כי זה נמאס. צריך לחדש. גם הנושאים הקלאסים נמאסו וגם הכרוניות הספרדיות נמאסו.
ב. אין הקפדה על אחדות הזמן (מציין שגם אריסטו אמר שזו רק המלצה).
ג. אין הקפדה על אחדות המקום.
- הצרפתים מצטיינים ב-3 האחדויות, והאנגלים פשוט לא מיישמים אותם. הצרפתים באופן עקרוני לא מכבידים בעלילות, והאנגלים מכניסים ריבוי של עלילות (במקביל). דריידן בוחן האם ההקפדה על אחדות העלילה היא חשובה?
א. אחדות העלילה: התשובה של ניאנדר לאחדות העלילה (מהלך סוקרטי): הכי חשוב לקורניי זה עקרון ההנאה, עלילות רבות יותר יוצרים מחזה מעניין יותר. ולכן כדי ליצור מחזה מעניין יותר צריך ריבוי עלילות.
ב. לגבי עקרון אחדות המקום: באותם המקרים שהצרפתים מקפידים על אחדות המקום, התוצאה היא בלתי מסתברת והיא מגוחכת => יש מקרים שבהם אי אפשר לבצע מעברים בין סצינות שמוגבלים על ידי המקום.
ההישג הדרמטי של האנגלים ביצירה גדול בהרבה: האמינות שצריך האנגלי ליצור ללא שמירה על האחדויות היא קשה יותר להשגה ולכן היצירה היא מורכבת יותר וראויה יותר.
- תפיסות מנוגדות באשר לשפת המחזה:
התפיסה הצרפתית: ככל שאתה יותר מנומס, אתה ממש בצורה יותר טובה את הטבע שלך. כאשר המחזה הוא בשפה גבוהה זה קרוב יותר לטבע האדם.
התפיסה האנגלית: המחזה צריך להיות עממי ופשוט.
- · מה מסתבר?
האשליה הדרמטית: מה נראה אמיתי או לא אמיתי על הבמה? דריידן מבקר את התפיסה של הצרפתים. הוא טוען שאין להעלות על הבמה כל דבר שלא מתאים. מה שרואים על הבמה, זה מה שנאמין לו מעצם זה שזה על הבמה. אם נציג את הדברים => אנשים יחשבו שהם אמיתיים. כשנציג דברים לא הגיוניים, אנשים עלולים לחשוב שזה אמיתי.
