אסתטיקה: סיכום פרק ו' – אמת וייצוג
–אפלטון ואריסטו עוסקים בשאלה האם אמנות יכולה לחנך, והאם היא מייצגת מציאות. שתי השאלות האלו קשורות זו לזו דרך מושגהאמת שנתפס בצורה אובייקטיביסטית.
– אפלטון רואה באמנות כלי חינוכי במדינה האידאלית שלו, וכצעד ראשון קובע שתוכנה של השירה צריך לעודד דעות אמיתיותבנושאים חשובים.
– תנאי שני הוא שאם בדקלום מייצגים דמות, אזי הדמות הזו חייבת להיות חיובית. כל זאת בכדי "לנטוע סגולה טובה בלב שומעיהן".
– אפלטון מבחין בין דיבור ישיר ודיבור עקיף בשירה, וטוען שאם כבר שירה אז עדיף עקיפה בכדי למנוע את ההזדהות עם הדמויות שאינן בהכרח חיוביות. בגילום או ייצוג של דמויות, אפלטון דורש להגביל את הייצוג לדמויות חיוביות מחשש שההזדהות הכרוכה בגילום תגרום למגלם לפתח תכונות שליליות.
– ליצירות פסולות שלושה מאפיינים:
א. הן שקריות
ב. השקר שלהן זדוני משום שמדובר בעניינים כבדי משקל
ג. הן משחיתות הן בני הנעורים.
– אפלטון קובע כי בכל מקרה הייצוג איננו אמת: באמנות אין ידיעה והיא שקולה להצבת מראה. למייצגים אין ידיעה אמיתית על מה שהם מייצגים (דמות רופא במחזה אינה מסוגלת לרפא). הייצוג האמנותי היא ייצוג בדרגה שלישית: ראשית מצויה האידיאה, האמת, היא מתבטאת במציאות ואילו אז מציב האמן מראה מולה ומחקה אותה.
– אריסטו חולק ראשית על אפלטון בקביעה כי האידיאות הן משהו שקיים בעולם ולא מחוצה לו. לפיכך יכול היוצר המייצג למצות מתוך המושא את המהות שלו ולהעביר ידיעה אודותיו.
– אריסטו קובע כי כל צורות השירה והמוסיקה הן מימטיות אך: א. הן יכולות לעשות שימוש במדיומים שונים, ב. הן יכולות לחקות או לייצג דברים שונים, ג. הן יכולות לייצג בדרכים שונות.
– הטרגדיה היא חיקוי של פעולה אחדותית (בעלת התחלה, אמצע וסוף). לכן השירה עולה על ההיסטוריה, שכן היא מעבירה עניינים כלליים בעוד שההיסטוריה עוסקת בעניינים פרטיים.
מיתוס העין התמימה
הרעיון שאמן יוצר העתק של מה שהוא רואה.
טענת נגד: לעולם איננו רואים משהו כמידע חושי גרידא, אנו תמיד רואים דברים בתור משהו, הקליטה והפירוש הם אקט אחד. לכן גם אין להניח ששני אנשים יראו מושא אותו דבר.
ייצוג
טענה א: אנו מזהים ייצוג של X בגלל שהוא דומה לX.
טענה ב: אנו מזהים ייצוג של X בגלל מוסכמות.
ציור דומה יותר לציור אחר מאשר למה שהוא מייצג. אנו עושים שימוש במוסכמות בכדי לתפוס את הייצוג (פרוטומה אינה ייצוג של ראש כרות)
גומבריך: בציורים בוראים האמנים חזון עולם משלהם.
האמת בספרות
– פסוקים בספרות יכולים להיות שקר או אמת. לפי תפיסה זו אין לשאלה זו חשיבות.
נימוקים: בספרות פרטים רבים הם בדיוניים, ואין טעם לתהות האם באמת היה\יש לוויתן בשם מובי דיק. אין לגשת ליצירת ספרות עם קריטריונים של אמת ושקר, יצירת הספרות בונה עולם בדיוני משלה. אייזנברג: הבנה קודמת לאמונה, לכן ניתן להבין בלי להתייחס לשאלת האמת והשקר.
ביקורת: ר"ק אליוט: הבנה של שפה כרוכה בהבנתנו את העולם ואמונותינו, ולא ניתן לנתק את המשמעות מאמונותינו. אנו נדרשים לידיעותינו ואמונותינו בכדי להבין פסוק מסוים. "שושנה בין החוחים" איך נבין את זה אם לא נדע ששושנה יפה וחוחים קוצניים?
תיאוריית אפס הידיעה:
הטענה היא שהספרות אינה מוסרת ידיעה.
אין לדרוש מיצירה שתספק ידע כלשהו, אלא להתייחס רק לתכונות הפנימיות שלה. יצירת אמנות אמיתית אינה משועבדת למטרות חיצוניות כמו קידום אידיאולוגיה או תיעוד של תקופה מסוימת.
ביקורת: דילמן: בדומה לפרויד, גם דוסטוייבסקי סיפק לנו ברומנים שלו תובנות על הטבע האנושי.
גישה מאוזנת: אין להציג דרישה גורפת מכל ספרות להציג אמת, אך יש להכיר כי ישנה ספרות המסוגלת בתור ספרות להעביר ידיעה. הקניית ידיעה אינה תנאי מספיק או הכרחי. דילמן: לומרעל יצירת ספרות שהיא משקפת את החיים משמע משפט כפול: חריצת משפט על טיב החיים ועל מה שהיצירה משקפת.
סיכום מורחב: אסתטיקה: סיכום פרק ו' – אמת וייצוג
