הביקורת של קרל מרקס על הקפיטליזם קשורה בעיקר לתיאוריית הניכור שלו – מושג המתייס לעומק המחיר האנושי של מערכת המונעת מרווח ולא מאנשים. עבור מרקס, ניכור לא היה רק רעיון פילוסופי; זו הייתה מציאות חיה עבור מעמד הפועלים, כזו שפשטה את העבודה מכבודה ומאנושיותה.
בלב התיאוריה של מרקס עומדת התפיסה שבחברה קפיטליסטית, העבודה הופכת לסחורה, משהו שנקנה ונמכר בשוק כמו כל מוצר אחר. למסחור זה של העבודה יש השלכות עמוקות. העובדים, בייצור סחורות, אינם רואים עוד בפרי עבודתם שלוחה של עצמם. במקום זאת, המוצרים שהם יוצרים הם בבעלות מישהו אחר – הקפיטליסט. ההפרדה הזו של העובד מתוצר עבודתו היא מה שמרקס כינה ניכור.
אבל הניכור לא נעצר שם. מרקס זיהה ארבעה מימדים של ניכור במערכת קפיטליסטית:
ניכור מהמוצר: עובדים מנוכרים מהסחורה שהם מייצרים. מוצרים אלה, שצריכים לשקף את היצירתיות והמאמץ של העובדים, הופכים לאובייקטים זרים הנמצאים בבעלות ובשליטה של בעלי ההון. עבודתו של העובד, במקום להיות מעשה של ביטוי עצמי, הופכת לאמצעי למטרה – דרך להרוויח שכר כדי לשרוד.
ניכור מתהליך העבודה: במערכת קפיטליסטית, פעולת העבודה עצמה הופכת למנוכרת. לעובדים אין שליטה על איך הם עובדים או מה הם מייצרים; הם ממלאים פקודות, לעתים קרובות מבצעים משימות חד-גוניות שחוזרות על עצמן. תהליך העבודה, במקום להיות פעילות מספקת, הופך למקור לתסכול וחוסר שביעות רצון.
ניכור מהאנושיות של העובד: מרקס האמין שמה שהופך אותנו לאנושיים באמת הוא היכולת שלנו לעבוד ביצירתיות ובשיתוף פעולה. תחת הקפיטליזם, היכולת הזו נחנקת. מתייחסים לעובדים כאל כלים בלבד בתהליך הייצור, המוערכים רק בגלל כוח העבודה שלהם, לא בגלל הפוטנציאל האנושי שלהם. הצמצום הזה של בני אדם לגלגלי שיניים בלבד במכונה עושה דה-הומניזציה שלהם, מה שמוביל לתחושת ניכור עמוקה מהמהות שלהם.
ניכור מעובדים עמיתים: הקפיטליזם מעודד תחרות ולא שיתוף פעולה בין עובדים. במאבק לשרוד ולהתקדם בחברה קפיטליסטית, עובדים לרוב רואים זה בזה יריבים ולא חברים. זה מרחיק אותם מתחושת הקהילה והסולידריות שעלולה לנבוע מעבודה משותפת.
עבור מרקס, הניכור שחוו העובדים לא היה רק טרגדיה אישית אלא טרגדיה חברתית. זה היה השתקפות של מערכת שהעדיפה רווח על פני אנשים, יעילות על פני אנושיות. ניכור, במובן זה, אינו רק תוצאה של הקפיטליזם; זה סימפטום לפגמים העמוקים יותר שלה.
השפעת הניכור משתרעת מעבר למקום העבודה. הוא מעצב את הדרך שבה אנשים מתייחסים לעצמם, זה לזה ולעולם הסובב אותם. בחברה שבה העבודה מתנכרת, החיים עצמם הופכים לקטועים, מנותקים מההגשמה שעבודה משמעותית צריכה להביא. העובד המנוכר, לפי מרקס, הוא סמל לחברה מחוסר איזון, שבה הצרכים האנושיים כפופים לדרישות ההון.
