דרכי המבע ב-"ביקור הגברת הזקנה": סאטירה, אלגוריה ואירוניה

הסיפור "ביקור הגברת הזקנה" עושה שימוש בכמה דרכי מבע:

הסאטירה

הסאטירה היא הכלי העיקרי לביקורת נוקבת על ידי תיאור הפגמים שבמציאות והליקויים באדם ובחברה בצורה לגלגנית – עוקצנית. היא חושפת ותוקפת תופעות של שחיתות וטיפשות של אישיות ציבורית, של קבוצה או של הכלל. כלי ההתקפה של הסאטירה הם ההפרזה (הגזמה), הכוללת גם את הגרוטסקה וכן  את האבסורד הניגודים והאירוניה. דירנמט תוקף במחזה את קריסתם של ערכי הרוח בחברה המערבית וזאת על ידי דמויות תבניתיות, ייצוגיות .

האלגוריה

היא תאור באמצעות סמל, משל; כלומר, זוהי דרך לומר דבר מה במונחים השייכים לתחום אחר. אולם, כאן במחזה אין העתקה למערכת מקבילה, אלא להיפך, יצירת מערכת מציאות "מאד מציאותית" (עד כדי כך שדירמנט עצמו  אומר בהערותיו למחזה, כי יתכן והיה נוהג כמוהם במצב דומה).

הסממנים האלגוריים במחזה הם:

• המקום בו מתרחשת העלילה, העיירה היא גילן – עיירה שאינה קיימת ובהוראות הבמה נאמר כי יש להתאים את בית הנתיבות למקום בו מועלה המחזה, למרות שהרכבות מצטיירות כריאליות.
• קלייר אינה משכנעת כדמות של אישה ריאליסטית האפשרית במציאות, היא גילום קיצוני של עמדתה כלפי התרבות והחברה.
• הדמויות במחזה הן ייצוגיות והן משקפות את החברה ומוסדותיה המערביים.
• עלילת המחזה אינה סיפור היכול לקרות בפועל, היא מדגימה טענה התובעת לעצמה תוקף כללי.

במחזה יש שילוב בין הסאטירה לאלגוריה, מאחר שלשתיהן יש מגמה דידקטית חוץ ספרותית, ושתיהן נוטות אל האמירה המוכללת באמצעות ההדגמה של הפרט. האלגוריה מעתיקה את עלילתה אל מערכת סימנים מקבילה , ואילו הסאטירה, אף היא, מגלה העדפה לדרכי מבע עקיפות מתוך זהירות מפני האובייקט המותקף ומתוך רצון לשוות להתקפה אופי יותר מתוחכם ומסוגנן.

האירוניה

אירוניה מתקיימת כאשר יש פער בין המישור הגלוי שביצירה לבין המישור הסמוי שלה: לדוגמה, כשראש העיר בנאומו בעת  ההחלטה על קבלת הכסף אומר כי תושבי גילן מקבלים את המענק "לא למען הממון אלא למען הצדק", והקהל חוזר אחריו, הקהל מבין כי קיים פער בין דבריו (המישור הגלוי), לבין האמת (המישור הסמוי). הקהל יודע, כי תושבי גילן אכן מקבלים את הכסף למען הממון, כי הצדק איננו כלל במחשבותיהם, כי הם פשעו וכי ערכיהם המקודשים נפגעו זה מכבר.

דרך נוספת להיווצרותה של האירוניה היא באמצעות שבירת ציפיות בין המחזה הקלאסי למחזה זה. במחזה יש שילוב של יסודות המזכירים לנו את הטרגדיה היוונית, כגון: יד הגורל, הקונפליקט, המקהלה , המעשה המביש, הסבל והידיעה. ואנו מצפים, לאותה תמימות , ערכיות, מסר חינוכי, כלומר אישור של ערכי האדם, אשר אותם אנו מכירים מן הטרגדיה.

• במחזה יש שבירת כל הצפיות מתוך מילוי התבניות של הטרגדיה הקלאסית (מעשה מביש, סבל, ידיעה /הוודעות ואישור מחודש של הערכים) תוך שימוש בחומרים מונמכים. המעשה המביש קשור למעשהו של איל בצעירותו – נטישת קלייר והרמייה במשפט, אך בעלילת המחזה הודעתה של קלייר באסיפה הראשון על התנאים לקבלת המענק הם אילו המעוררים את הפעולה הטרגית. בהמשך, איל מבין את טעותו בעבר ואת התנהגותו המוסרית (במיוחד בשיחתו עם ראש העיר כשהוא מציע לו להתאבד ולשחרר את אנשי העיר מהמעשה הנורא – רציחתו של איל). אולם, האירוניה מתחדדת בסיום, כאשר אנשי גילן מקבלים את ההחלטה לרצוח את אילו ו"לא ומען הממון". כאן מתחזקת האירוניה, כאן אין אישור מחודש של הערכים – אנו לומדים על טבעו של האדם אמת חדשה וקשה הוא מוכן לשנות את ערכיו למען הממון תוך הצדקה כביכול מוסרית.
• המקהלה במחזה מחדדת את האירוניה, בעוד במחזה היווני תפקידה של המקהלה הוא לומר דברי מוסר וחוכמה ערכיים כאן המקהלה היא מעיין פרודיה, הם משלבים סגנון לשוני גבוה עם חומרים נמוכים של התודעה הבורגנית. הם אנשי העיר ובמקביל הם המקהלה כלומר הם מבקרים את עצמם והתנהגותם ללא הכרה ומודעות.
• סיום המחזה מצד אחד מסתיים ברצח המוביל לשגשוג העיירה ופריחתה מחדש אולם איל במידה מסוימת הוא קורבן של כל אנשי העיירה, שהרי כאן כל אנשי העיירה ידעו אודות המעשה והיו שותפים לו, ואיל הוא זה הנושא בתוצאות.
• בטרגדיה היוונית שותפים שני גורמים לחורבנו של הגיבור – יד הגורל והגיבור עצמו. גם במחזה "ביקור הגברת הזקנה" שותפים אותם גורמים – הן יד הגורל, שהוכתבה ע"י קלייר, והן איל עצמו, אשר לא מצא את הכוחות לפרוץ פיסית את המעגל שסגר עליו ולעלות לרכבת. הוא נשאר כורע על ברכיו, מוקף באנשי העיר באומרו "אני אבוד", האירוניה כאן מתחדדת לאור הרעיון כי קלייר משמשת כאלה יוונית (גם כדברי המורה בפתיחת המחזה ובסיומו) וגם באמצעות היכולת שלה להכתיב את ההתרחשויות במהלך המחזה.

דרך נוספת היא יצירת שימוש במחזות המוסר האלגוריים מימי הביניים מוצג המאבק בין הטוב ובין הרע על נשמתו של האדם. כוחות הטוב והרע מגולמים במחזות ימי הביניים באמצעות דמויות מוחשיות כמו שגם במחזה שלפנינו מתנהל המאבק. כאן המאבק הוא בין ערכי הנצרות וההומניזם לבין פיתויי החומרנות, אלא שהכוחות בין שני הצדדים אינם שקולים מלכתחילה, וכמו שאומר המורה: "הגילנאים אינם מושחתים, הם פשוט חלשים ואינם מסוגלים לעמוד מול פיתוייה של קלייר המיליונרית". אלא, כאן עובר המאבק על נפש האדם מהזירה האישית הפנימית אל הזירה הציבורית על דמותה של החברה המערבית כולה. בעוד שרוב מחזות המוסר בימי הביניים הסתיימו בניצחון החסד על הרשע כדוגמה וכמופת מוסרי לצופים, מחזה זה מסתיים בניצחון הרשע ובאובדנה של הקהילה בשגשוג הכלכלי. לכן יש כאן שילוב בין הסטירה לאלגוריה.