ויגוטסקי גרס כי התפתחותו הקוגניטיבית של הילד תלוייה בעיקר בהשפעת הסביבה החברתי. הרעיון המרכזי בתיאורייה שלו הוא שבבסיס התפתחות הקוגניציה שמור לאינטראקציה החברתית, למערכת היחסים של היחיד עם החברה, מקום מרכזי – הסביבה בה גדל הילד קריטית להתפתחותו. כדי שילד ילמד משהו הוא חייב להתנסות בו: כל יכולת תלוייה בסביבתו החברתית ולמעשה מופיעה פעמיים: ראשית בין האנשים שבסביבתו היינו במישור החברתי ואח"כ במישור האינדוידואלי (מופנמת אצל הילד). כשרים נרכשים באמצעות הנחיה או אינטראקציה עם הורים או ילדים גדולים יותר. התפתחות קוגניטבית מלאה אינה אפשרית ללא אינטראקציה חברתית. הבנת הסביבה נעשית ע"י כלים המתווכים בין האדם לסביבתו והם יכולים להיות גשמיים או פסיכולוגיים. הכלים הגשמיים הם אלו שיצרו בני אדם ע"מ שיוכלו להעזר בהם למטרותיהם (לדוגמא פטיש לנעיצת מסמר) והפסיכולוגיים מתווכים בין יחידי ביחסי גומלין חברתיים, הם סימנים מוסכמים, סמלים או התנהגויות שנוצרו מהצורך לנהל חיים חברתיים תקינים (לדוגמא: שפה). במהלך התפתחותו, על הילד ללמוד גם מהם החוקים המקובלים לשימוש בכלים אלה ומה הקשר ביניהם וזאת הם לומדים בתוך מערכת פעילות אנושית שהיא מערכת מותנית בין האדם לסביבתו שפותחה בכל תרבות במהלך ההיסטוריה (לדוגמא במגרפה ישתמשו לגינה ולא לשימוש כגון ניקיון בית). ביחסי הגומלין בין ההורים לילד מלמדים הם את הדרכים המקובלות לשימוש בכלים השונים, הפסיכולוגיים והחומריים, וזאת ע"י מוסכמות (נורמות) תלויות חברה ותרבות המשתנים מתרבות לתרבות ואף נוטות להשתנות מתקופה לתקופה.
ויגוטסקי פיתח 2 רעיונות מרכזיים:
- הפנמה – בניגוד לפיאז'ה שגרם כי ההתפתחות הקוגניטיבית מתקדמת מן הפנים אל חוץ, ויגוטסקי גרס כי עיקר ההתפתחות היא מן החוץ אל הפנים באמצעות הפנמה = קליטה של הידע מתוך ההקשר ומתוך איטראקציה עם הסביבה. ילדים נחשפים למקורות מידע רבים, מידע המופנם על ידם ובכך הופכים אותו לשלהם.
- אזור ההתפתחות המקורב ZPD– טווח היכולות שבין ההתנהגויות הנצפות של הילד לבין התפקוד הסמוי שלו / היכולת הפוטנציאלית, תפקוד שאינו נצפה באופן ישיר. הצפייה בהתנהגות הגלוייה של הילד מראה על ההתנהגויות שרכש במהלך האינטראקציה עם הסביבה אך לא על הפוטנציאל הגלום של יכולותיו ועל ההתנהגויות אותם היה יכול לבצע לולא ההגבלות בעקבות האינטראקציות החברתיות, היות והסביבה לעולם אינה אופטימאלית. טרם פרסום עבודותיו לא ידעו כיצד למדוד תפקודו הסמוי של הילד. הילדים נבחנו בסביבה קבועה בה הבוחן מציג מספר שאלות בין אם תשובותיו נכונות ובין אם לא. ויגוטסקי הציע סביבת בחינה דינמית בה על הבוחן לתת רמזים לילד כשהוא שוגה במטרה לסייע לו להגיע לתשובה הנכונה, היינו עליו לשמש גם כמורה. יכולתו של הילד להשתמש ברמזים מסייע במדידת אזור ההתפתחות המקורב מכיוון שהוא מצביע על הפוטנציאל הגלום בו. להנחה זו השלכות מעשיות חשובות מכיוון שהרמזים שהבוחן נותן יכולים להוביל את הנבחן לפתרונות נכונים ולהבין טוב יותר את הבעיה שעליו להתמודד. על בסיס הנחה זו פותחו מספר גישות לטיפוח החשיבה ויכולת פתרון בעיות והידועה ביניהן היא של פוירשטיין – העשרה אינסטרומנטלית.מאפייני הלמידה המתווכת / החושפת ZPD:
- הפניית תשומת לב – מיקוד.
שאילת שאלות מכוונות או הסבר עקרוני ואז שאלות.
במידה והילד לא מצליח להתמודד עם השאלה – לא לענות לו, אלא לתת לו רמזים שיאפשרו פתרון, לכוונו או הסבר בסיסי שיאפשר לו להבין את החוקיות – הילד מצליח להבין חוקיות, סיבה – תוצאה.
לסיכום: גישתם של פיאז'ה וויגוטסקי תורמות רבות בהבנת תהליכי החשיבה ואין צורך בבחירה אחת על פני השנייה. שתיהן תורמות להבנת תהליכי התפתחות החשיבה, שתיהן עוסקות בתהליכי התפתחות המבנים ההכרתיים ובאופן בו מסוגל הילד להתמודד עם בעיות אינטלקטואליות, שתיהן ממוקדות בתהליכים שבעזרתם ניתן להבין התפתחות תקינה של חשיבת הילדים בלי לבחון את שאלת ההבדלים האישיים שבין הילדים.
החוקר ההתפתחותי יסתפק בציון העובדה של השלב בו הילד נמצא שכן הוא מעוניין בתהליכים כלליים של ההתפתחות. לעומתו החוקר המתעניין בהבדלים בינאישיים ינסה למדוד הבדלי יכולת ולזהות סוגי חשיבה המשמשים לפתרון בעיות.
חזרה אל: פסיכולוגיה בחינוך – סיכומים
